הפינה הקטנה והשקטה שלי

טוב משום מה התחשק לי נורא לשנות עיצוב, לא יכלתי להסתכל על העיצוב הקודם כבר.

אז כנראה שחזרתי לאפרורי...

את האמת אין לי מושג למה אני כותבת פה, שוב. לא בא לי בכלל, אבל אני עצבנית ואני מוצאת את עצמי כאן למרות שלא בא לי לכתוב.

נזכרתי פתאום בילדות קצת, ואז חשבתי על ההבדלים בין אז לעכשיו, והבנתי שעד גיל 7-8 היה אושר נורא טהור ואמיתי,

אחר כך הוא נגמר, נחתך, בום. נגמר.

זה מעצבן, מרגיז.. מתיש להתעסק בכל המחשבות האלה כל היום....

הן אפילו לא עוזרות. גם הכתיבה פה לא עוזרת לי בכלל. לעזאזל עם כל העולם הזה.

אני כבר עייפה מזה.. פשוט עייפה... אין לי כוחות עוד.

נדבקתי לשיר...

חבל שאני כבר לא הילדה של אבא.