הפינה הקטנה והשקטה שלי

אני בן אדם שקשה לו להיפתח לאנשים אחרים, אני לא מסתדרת עם כולם, אני ממש בררנית.

יש כאלה שיגידו שאני סנובית אפילו.. אבל אני פשוט לא נפתחת בקלות ולכל אחד... מה אני אעשה.

אני יכולה להיות שני אנשים שונים לגמריי, אני האמיתית ואני שמול אנשים שאני לא מכירה. וזה שוני ענק.

אבל יש אנשים מסויימים, לא הרבה אבל יש, שמשום מה אליהם אני נפתחת די מהר, מספרת להם דברים אישיים גם,

מרגישה שאפשר לסמוך עליהם.. ואני לא סומכת על כולם, האמת? אני סומכת בקושי על חמישה אנשים.

אבל כשהאנשים שאני נפתחת אליהם וחושפת את עצמי בפניהם פוגעים בי, מתנהגים אחרת פתאום, נהיים שונים, מה אז?

וכשזה קורה יותר מפעם אחת, פעמיים, שלוש, מה אז?

אני לא כזאת חזקה. אז מה אם מבחוץ כל מי שרואה או חושב שהוא מכיר אומר כל מיני דברים שהוא חושב עלי.

אני לא חזקה. זה רק נראה ככה

אני לא מאושרת. זה רק נראה ככה

אני לא שמחה. זה רק נראה ככה

אני לא מחייכת גם מבפנים. זה רק נראה ככה

אני לא רגועה. זה רק נראה ככה

לא הכל הוא כמו שהוא נראה. וכן, זה אולי יותר בכיוון של 'אז את בעצם משקרת את עצמך'. אני לא משקרת את עצמי, אני פשוט לא רוצה שאף אחד ידע.

לא סומכת עליהם, לא בוטחת בהם. לא רוצה להיראות חלשה. הם לא מכירים אותי בכלל. כן גם אלה שאני מבלה איתם כמעט תמיד.

אף אחד לא באמת מכיר אותי. והם חושבים שהם כן, והם חושבים שהם יודעים עלי הכל, ושאצלי הכל בסדר, תמיד בסדר.

מה הבעיה שלהם לקלוט?? חבר אמיתי וקרוב, רק אחד, לא ביקשתי יותר, אחד, שיבוא ושיגיד לי 'אני יודע שאת לא בסדר' ושיחבק אותי.

זהו, זה הכל. זה כל מה שאני רוצה. הם רק יודעים לחשוב כל כך הרבה דברים. 'את מגעילה', 'את מפונקת מדי', 'את חושבת שהכל סובב סביבך'.

ואני תוקפת. לא שותקת. פעם הייתי שותקת, פעם הייתי מבליגה וסופגת. אבל התחלתי להיות תוקפנית בזמן האחרון, לא יודעת איך להסביר את זה.

לא עד כדי כך ולא ברמות מטורפות, אני עדיין הילדה השקטה הזאת והסגורה שבקושי שומעים אותה. אבל בכל זאת.

חשבתם פעם לעצור רגע ובאמת לשאול מה איתי? אבל לשאול מכל הלב? ולא סתם כדי לצאת מידי חובה?

חשבתם פעם לנסות לראות קצת מעבר? כי אם כן אז הייתם מבינים, או לפחות כמעט מבינים.

אני שבוע שלם, מאז שחזרתי לעיר מהחג, עצבנית, לא רגועה, כאילו יושבת על קוצים. ואתם רבים איתי, ואז אני תוקפת אתכם, ובצדק!

ואז עוד ריב. ועוד תקיפה. ואני הזהרתי שאני לא במצב רוח טוב ולא בא לי להכנס לריבים שוב, ושפשוט די. אבל המשכתם.

ועכשיו אני לבד.

כי כנראה שלא באמת אכפת לכם.

ואני בוכה.

כי כואב לי. כי המחנק בגרון לא עובר לי כבר יותר מדי זמן. כי פתאום, אחרי שהתקדמתי לפחות ארבעה צעדים קדימה, חזרתי עשרה אחורה.

והכל חרא בסדר? הכל רע. ואתם גם לא תצליחו לשנות את זה.

אף אחד לא מצליח.

אני אפילו לא יודעת מה יש לי ומה קורה לי.

אבל אפילו לא ניסיתם.