סיגריות בצרורות

אחרי הריב של אתמול נכנסתי לחרדות. הרגשתי קצת כאילו העולם החדש והיפה שבניתי מתחיל לקרוס.

אפילו שזה רק הריב השלישי שלנו, הרגשתי שהפעם זה גדול עליו מידי. שהוא לא ירצה לסבול אותי יותר.

בחיים לא חשבתי שג'וני יכול לדבר אלי ככה, אחרי כל הזמן הזה שהוא היה אלי הכי מקסים בעולם.

"סוואנה, ג'וני באמת ילד מקסים, אבל הוא אחד כזה שצריך להשיג כל מי שהוא רוצה. אולי אחרי שהוא השיג אותך הוא הבין שהוא יכול להתנהג איך שבא לו. ככה זה בנים," אמרה לין בזמן ארוחת הערב בחדר האוכל,

ונגסה בהמבורגר שלה.

"אני מרגישה שאני משתגעת." הזזתי את הצלחת שלי עם גב הזרוע, נתתי לה לשקוע על השולחן, ולאחר מכן ראשי נח עליה.

"לא דיברתם מאז הריב?"

"לא." התרוממתי.

"טוב, תחכי כמה ימים, ואם לא יסתדר אז תתחילי לקחת בחשבון פרידה."

הלב שלי נחרד והתכווץ, לא הייתי יכולה לדמיין שג'וני לא בחיי, אחרי שלושה חודשים.

מה נהיה ממני? איפה הסוואנה שלא אכפת לה מהעולם? שמתלבשת בדיוק הפוך מכולם? שמעשנת גם שחבר שלה לא אוהב?

הרגשתי לפתע שאני מישהי אחרת. מישהי מפונקת, שהחבר שלה זאת הבעיה הכי גדולה שיכולה להיות לה. כבר שכחתי את הגירושים ואת המעבר לעיר אחרת.

"מממ," הפרה שבבטנה של לין גאתה. "מה את עושה בפורים?"

"לא מתחפשת?" שאלתי-אמרתי. לא משנה כמה ג'וני ישנה אותי, אני לעולם לא אתחפש בפורים.

לין צחקה, וחתיכות אוכל נראו בפיה. סגרתי את עיניי באיטיות ובגועל.

"פרה."

"טיפשה. מה את עושה בחופש פורים?"

"זה לא רק איזה יומיים?" שאלתי. מה כבר אפשר לעשות ביומיים? היא נשמעה מתלהבת כמו מנסיעה לחו"ל.

"השנה זה יצא צמוד לשבת. כלומר, אם אנחנו לא הולכות לבית ספר להתחפש, אנחנו יכולות לארגן חופש של ארבעה ימים." לין חייכה, הפעם בלי אוכל.

"ולאן כבר אפשר לנסוע?"

לא התלהבתי מהרעיון. משהו בי רצה להישאר בקיבוץ, לשמור את ג'וני שלי, לשמור שלא ניפרד. אפילו אם זאת פרידה פיזית.

"אני נוסעת לאמא שלי לאשקלון. ההסכם הוא שאני חייבת לבוא אליה כל חופש, והאמת שאני מאוד מתגעגעת אליה. חנוכה נראה כל-כך מזמן אה?

אבל למזלי היא ובעלה והילדים עוד כמה זמן עוברים לקיבוץ כך שאני אראה אותה עוד הרבה יותר."

גיחכתי. "מה יש לי לעשות איתך ועם אמא שלך באשקלון?"

לין פערה את עינייה.

"את לא יודעת שאמא שלי נשואה לעופר דנאור?"

"מה?!" פערתי את פי. "עופר דנאור אחד האנשים העשירים בארץ?"

לין הנהנה. "אל תשאלי אותי למה הם גרים דווקא באשקלון... אבל האמת שהאחוזה שלהם ממש יפה."

"יש לנו שם אחלה בריכה, ויש שם אחלה ים, וטבח שמבשל מדהים, המון חדרי שינה, ויש לי שם גם המון חברים."

אבל כל זה באמת לוקח את המערכת יחסים שלי עם ג'וני?

"אני לא יודעת לין... פורים בשבוע הבא, אין מצב שאני וג'וני נשלים עד אז, ואם אני אסע שאנחנו ביחד הוא יפרד ממני."

לין תחבה את כל שאר ההמבורגר אל תוך הפה שלה, ודיברה בזמן שלעסה.

"אין לי כוח לשכנע אותך כמה שאת טיפשית. תחשבי על זה ותודיעי לי כי אני צריכה להזמין גם לך כרטיס לרכבת אם את באה."

הרהרתי.

"ואל תגידי כלום לסתיו, אני לא יכולה להביא שתיים והיא תעלב אם תדע שהזמנתי אותך."

שכבתי במיטה באמצע הלילה בלי יכולת להירדם. חשבתי על כל התקופה שעברה מאז שהגעתי לכאן. על חנוכה, ואיך שאני וג'וני העברנו את החופש

כל יום ביחד, על הנשיקה הראשונה וההחלטה על להיות חברים, המסיבות והאלכוהול, והריב הראשון על הסיגריות, ההיגמלות שלי, והאושר שהיה לנו ביחד אחרי זה. על הריב השני כשראיתי אותו מסיע את דנה, היחס הנוראי שלו אלי אחריו, ואחר כך שוב ההשלמה המדהימה. ועכשיו, הריב השלישי, שהוא ראה אותי מעשנת במסיבה. המילים שהוא אמר לי על זה היו המילים הכי נוראיות שבן-אדם שאוהב אמר למישהי אי פעם. וזה מה שגורם לי לחשוב, שאחרי שלושה חודשים, ג'וני באמת כבר לא אוהב אותי.

אני חייבת סיגריה עכשיו.

הרגשתי כמו ערפד, שאחרי הריח של הדם, חייב להשיג אותו ברגע זה. רצתי אל מגירת התחתונים בחדר הארונות, פישפשתי שם קצת עד שמצאתי

את קופסאת המרלברו האדום שהחבאתי. קופסאת החירום שלי, שנשארו בה כל הסיגריות מאז המסיבה ההיא. בדיוק תשעה-עשר סיגריות.

הוצאתי מצית מתיק הצד החום הישן, שאני כבר לא נוגעת בו. החלפתי את חולצת השינה בסוודר אפור ונעלתי נעלי אדידס לבנות.

ירדתי למטה, הסלון דומם, כולם ישנים. בכל זאת החלטתי לצאת לרחוב לסיבוב, להימנע מאורח לא צפוי שלפתע יתעורר ויראה אותי מעשנת.

סיגריה ראשונה, אש, שאיפה, נשיפת העשן, רוגע.

עליתי במעלה הרחוב שלי, ואחרי כמה דקות פניתי ימינה לרחוב אחר. טיילתי, עישנתי, חשבתי, נהנתי מהקור.

סיגריה שנייה.

פניתי שמאלה. עוד עלייה במעלה רחוב שלא ממש זיהיתי. היה קר וחשוך, אבל לא פחדתי בכלל. הרגשתי כאילו אם משהו רע יקרה לי זה לפחות

יגרום לג'וני לשים לב אלי, לדבר איתי, לתמוך בי, ולאהוב אותי. לדבר אלי יפה ולחבק אותי בזמן שאני שוכבת בבית חולים.

אלו היו מחשבות נוראיות שבחיים לא היו עולות לי לראש אם ג'וני לא היה מצליח לשגע אותי ככה.

אבל שום דבר לא קרה. עוד רחוב לא מוכר, ועוד פנייה שמאלה, ושוב ימינה, ושוב לא מוכר ולא מוכר. וסיגריה שלישית, ועוד פנייה ימינה,

ואני לא מכירה כלום, אבל עדיין יודעת את הדרך הביתה. אין אנשים, אין רוצחים, אין אנסים, אין מכוניות שידרסו אותי.

סיגריה רביעית. לפחות זה יהרוג אותי.

פנייה שמאלה, ולהפתעתי, משהו מוכר. ברחוב הזה הייתי. מה זה הרחוב הזה?

ירדתי במורדו, הסתכלתי ימינה ושמאלה, ושוב ימינה ושמאלה. עד עתה, בכל הרחובות, רק נעליי על הכביש הרטוב נשמעו. עכשיו שמעתי קול נערים.

זה הרחוב של סתיו.

זרקתי את הסיגריה על הרצפה ומעכתי אותה, גם שהיא הייתה רק בחצי. הרגשתי כאילו היא מפריעה לי לשמוע טוב.

כשהתחלתי להתקרב לבית של סתיו שמעתי בבירור קול צחקוקים. משהו לא מוסבר אמר לי ללכת לשם. כאילו מגנט ענק יושב בביתה, מגנט שיכול למשוך רק אותי. ואני נמשכתי, הלכתי רק לכיוונו, שום דבר לא יעצור אותי.

עברתי מאמצע הכביש למדרכה הימנית, הצד של הבית של סתיו. הלכתי בזהירות ובשקט בכדי שאף אחד לא ישמע אותי.

עברתי בית, ועוד בית, ושם היה הבית של סתיו. הסתתרתי והתכופפתי מאחוריי חומה בצבע בז', והבטתי לעבר החצר הקדמית של סתיו, שם ראיתי אותה יושבת על ספסל ליד דלת ביתה,

ולידה ג'וני.

הלב שלי פעם, קיפץ, התפוצץ ובכה. ידו הייתה מונחת מסביבה, והיא הביטה בו בחולמניות. כל חיוך שלהם פילח אותי, ואני רק רציתי לקום ולברוח.

רציתי לרוץ, לעזוב את הכל. אפילו לא לחזור הביתה, פשוט לברוח משם ומהעולם.

ג'וני תפס את פנייה ונישק אותה, נשיקה שגרמה ללב שלי להפסיק לעבוד לכמה זמן.

קול יצא מהפה שלי. קול מוזר ולא מתוכנן, כמו התחלה של בכי לא רצוייה. סתמתי את פי עם ידי והתנשמתי, אבל זה היה מאוחר מידי. ג'וני התרומם ממקומו, הביט לכיוון שלי. התכופפתי.

הנשימות התגברו, הדמעות פרצו.

"מי שם?" הקול שלו צרם לליבי. הקול של החבר שלי, של זה שאני אוהבת, קול שעוד מישהי שומעת אומר לה מילים יפות.

קפאתי.

הרגשתי שאני יכולה לרוץ, אני מסוגלת, אבל אני קפואה. אני לא מצליחה לזוז, לא משנה כמה אני מנסה, הרגליים פשוט בוגדות בי.

הוא עמד לידי. הביט בי בתדהמה.

"סוואנה-" אמר ג'וני, ואז באורח פלא, הרגליים חזרו לתפקד. התחלתי ללכת לאט, מנסה להתאושש מכל מה שקרה.

"סוואנה!" הוא צעק, והרגליים התחילו לרוץ מעצמן. לא רצתי בדרך שבאתי ממנה, רצתי בדרך הקצרה יותר. חמש דקות ואני בבית.

רצתי כל-כך מהר, שום דבר לא עצר בעדי. לא קריאת שמי פעם אחת מפי ג'וני, לא הגשם, לא המצית שנפלה. רצתי, ורצתי, בהרגשה שגם כשאגיע הביתה לא אצליח לברוח מהלב השבור.

הרגשתי שליבי התרסק, שהעולם שלי נחרב. שהאדם היחידי שמחזיק אותי אחרי כל הדברים שעברתי בחיי, התמוסס, ועכשיו אין מה שיחזיק אותי.

וככל שאני חושבת על הרגשות שלי, אני מבינה שאני לא מרגישה כלום. ריקנות, אין בי כלום. אני מביטה בשמיים ואני מרגישה שאני טובעת בתוכם.

אני נשאבת למראה העצום הזה, של הכוכבים שפרושים בכל עבר והשמיים השחורים-כחולים שנגלים לעיני. אני לא מסוגלת להתיק את המבט.

אני מרגישה את כל הרגשות הרעים שבעולם, אך באותה העת לא מרגישה כלום.

אני רוצה לבכות, ולהישבר, ולרצוח את שניהם, ולמות.

ופתאום אני לא רוצה כלום. רק לעבור את זה, רק לעבור את החור השחור שנפרש לאורך קטע בחיי.

הרגשתי כאילו לעולם לא אגיע הביתה, כאילו הריצה הזאת תמשך לנצח. אני רצה בתוך כתם שמן שלא אצליח לצאת ממנו.

אבל הגעתי, והגשם פסק, וכך גם הבכי. נשכבתי במיטה, הרמתי את השפורפרת הלבנה.

"הלו?" ענה לי קול ישן.

"לין?"

"הערת אותי, פרה."

"נפלא, את כבר חודשים ישנה את שנת החורף שלך, דובה." ניסיתי לחייך, אבל זה כמעט פתח שוב את סכר הדמעות. "בקיצור, עוד ארבעה ימים אשקלון?"