פרולוג

פתחתי את הארגז האחרון שלי, הארגז הכי גדול שארזתי. הייתי חייבת להשאיר אותו לבסוף, כי עוד לא סיימו לבנות לי את חדר הארונות בבית החדש, וזה היה הארגז היחידי אך הענק עם כל בגדיי. לא שהיו לי כל-כך הרבה בגדים, אני בטוחה שאם אחת מהחברות שלי הייתה עוברת בית היו לה לפחות חמישה ארגזים רק לבגדים. וזה לא ששנאתי בגדים, או קניות, להפך- לא סבלתי ללבוש את אותו הבגד עוד פעם ועוד פעם לבית הספר. הקטע הוא שפשוט לא היה לנו כסף. חיינו במרכז תל אביב בדירה קטנה, אמא, אבא, אני, אחות ואח. משפחה נורמטיבית, רק שההורים לא הפסיקו לריב. רבו על כסף, רבו על לעבור לעיר אחרת, רבו על כל דבר אפשרי, אפילו פעם רבו על זמני המקלחת של אמא, אבא הקציב לכל אחד מאיתנו שש דקות, ככה זה כשאין כסף. אמא שלי סבלה בתל אביב. היא נהנתה לגור שם כשהייתה צעירה, אך היא לא סבלה את העובדה שתגדל את הילדים שלה שם. תל אביב זאת עיר מהממת בעיניי, אבל אמא תמיד חשבה שילדים צריך לגדול בקיבוץ- איפה שהיא גדלה, ושאזור המגורים מפתח את האישיות. היא לא רצתה שנגדל בחברה של בנות פרוצות, בנים בלי ערך לאהבה, אלכוהול וסיגריות, וגם סמים. אולי כל זה מוגזם, אבל אף פעם לא התנגדתי לה כי ידעתי שהיא צודקת. עדן בת שלוש-עשרה, חגגנו לה בת מצווה לפני שנה במועדון קטן שהוריד את המצב הכלכלי עוד יותר לרצפה. זה היה המועדון היחידי שהיא הייתה בו, כך שהיא עוד לא הספיקה לספוג את התל-אביביות שנספגה בי. גיא בן שנה וחצי, כך שהוא בכלל לא הצליח להיהרס. רק אני, בת שש-עשרה וחצי, הספקתי להיות בעשרות מועדונים עם אלכוהול. עישנתי קבוע מכיתה ט', הסתובבתי עם ילדים שהיו מעשנים סמים אך אני לא נגעתי בזה בחיים. יצאתי עם עשרים בנים, התנשקתי המון, גדלתי להיות ההפך מהילדה שאמא רצתה. אבל עדיין לא הפסקתי לנסות להשתנות בשבילה. כשהוריי התגרשו, ממש אחרי בת המצווה של עדן, ואולי אפילו בזכותה, רק תמכתי באמא. אמרתי לה כמה שהיא עושה את הדבר הנכון, שהיא תמצא מישהו אחר שיתאים לה. שלא יריב איתה, שלא יהיה לו אכפת אם היא מורידה את הידית הגדולה של האסלה ושלא יהיה לו אכפת אם היא שמה שתי כפיות סוכר בתה. והיא באמת מצאה אותו. חודש וחצי בלבד אחרי הגירושים היא כבר הכירה את האדם הטוב ביותר שהכרתי- דורון. הוא התייחס אליה כמו אל מלכה! קנה לה כל דבר שהיה לה חסר, ואפילו לנו. הוא קנה לי המון בגדים, ומחשב נייד חדש, כי הקודם נהרס לי מלפני שנה וחצי. הוא לקח את עדן לחו"ל לטיול בת מצווה מאוחר, ולגיא קנה המון צעצועים. חוץ מהכסף שלו הוא היה אדם טוב לב. דיברתי איתו על הכל, על הבנים שיצאתי איתם, על ריבים עם חברות. הוא תמיד עזר לי, וגם לאמא. הם היו זוג כל-כך מאושר, תמיד צוחקים, מדברים, יוצאים לטייל. בדיוק איך שאמא הייתה צריכה שאבא יהיה, ואני רק פירגנתי. והנה אנחנו עכשיו, הם ביחד כבר חצי שנה ואמא סוף-סוף נכנעה לו ועברנו לגור איתו בקיבוץ "גלים", כמו שהיא תמיד רצתה. היינו רחוקים שעתיים וחצי נסיעה מתל אביב, קיבוץ על הים, בצפון-צפון הארץ, חצי שעה נסיעה לחרמון.

נכנסתי לחדר הארונות שלי, הוא היה פי שתיים מחדר האמבטייה שלנו בדירה בתל אביב. היו שם המון מדפים, מקומות לתליית בגדים, מדפיי נעליים, מראות, ואפילו ספונת כזאת במרכז החדר, כמו בחנות נעליים, שיושבים עליה בשביל לנעול.

הסתכלתי במראה, החדר ריק מחומרים. רק אני וההשתקפות שלי. ילדה בגובה ממוצע, מחייכת, עיניים חומות עם עיפרון שחור, ושיער שחור עם פוני לצד. חולצה שחורה, ג'ינס שחור, ונעליי דוקטור מרטינס אמיתיות שדורון קנה לי כשהיה בחו"ל עם עדן.

הלוק שלי כנראה לא מתאים לקיבוץ אבל לא היה אכפת לי. אהבתי להיראות ככה, ולהיות בסנטר, גם עם כל מה שהבנות העדינות אומרות על זה. הן באות לשם לקנות בגדים ואני יושבת על הרצפה עם חברים ומעשנת, מפריעה להן בעין.

אבל מה אני אעשה עכשיו? אולי בקיבוץ אין עוד ילדים כמוני, ואולי גם אין פאקצות? תמיד חשבתי שבקיבוץ יש אנשים טובים עם סנדלים, אולי כדאי שאני אחליף את הדוקטור מרטינס בסנדלים?

אוי, אם דריה הייתה שומעת אותי אומרת את זה היא הייתה דופקת לי מכות.

יצאת מחדר הארונות והסתכלתי על חדרי. אני כבר לא חולקת את החדר עם עדן, והוא כבר לא בגודל של מטר על מטר. הייתה בו מיטה גדולה ועגולה עם שידה מצידה השמאלי, ספה ומולה פלזמה, חדר ארונות וחדר שירותים ומקלחת, שולחן כתיבה לבן וכיסא אדום, חלון יפיפה לבן מעל המיטה, ספריה שהכנסתי אליה כבר את הספרים ואת הדיסקים. היה בו פרקט חום ושטיח לבן שעליו היה זרוק הלפטופ חסר הסוללה.

הוצאתי בגדים מהארגז הגדול ואיכלסתי את חדר הארונות. הם בקושי תפסו מדף ושלושה מתלים, אבל לא היה לי אכפת. לא יכולתי לבקש משהו יותר טוב מזה, בית חדש וגדול, אבא חורג מדהים, נוף מהמם מהחלון, קיבוץ.

נשכבתי על המיטה הנוחה שלי והבטתי בתקרה. עכשיו החיים שלי מתחילים!