אדם אשר יהיה שלי ואני אהיה שלו עד שהמוות בכבודו ובעצמו יפריד בנינו.
אני חושב שככל שאתה מתבגר אתה מבין עד כמה בודד אתה,אתה מבין עד כמה האדם הוא "חיה חברתית" אשר רק מחפשת עדר ללכת בעקבותיו רק בשביל להיות בחברת בני אדם,להרגיש את חום הגוף שלהם ליידך,להריח את הריח של הבושם,לשמוע מילים סתמיות רק בכדי לדעת שאתה חלק ממשהו.
ככל שאתה מתבגר עוד יותר אתה מבין שאתה מבזבז את חייך על כלום ואתה מחליט שאתה רוצה להקדיש את חייך למטרה מסויימת וכאן נכנסים חיי האהבה שלי,הם לא באמת קיימים,אבל אני נואש,באמת נואש.
קשה לי,קשה לי עם עצמי,קשה לי עם הסטנדרטים שהחברה הציבה לנו,קשה לי עם המשיכה שלי לשני המינים,קשה לי עם המשיכה של הסובבים אותי לאישיות מדהימה וגוף של אל יווני,באמת שקשה לי.
אני לא מצליח לדמיין את עצמי ניגש לבחורה זרה אליי וזורק משפט פתיחה שטחי בשביל להסב את תשומת ליבה אליי,אני לא מצליח לדמיין את אותו בחור או בחורה זורקים בי מבט בוחן ומחליטים להמשיך עם השיחה חסרת הפואנטה לחולטין שיזמתי בחשבה שכוונותיי נוטות ללגרור אותם למיטה.
וכל זה נובע מסיבה אחת פשוטה,זה לא אני,בחיים לא הייתי כזה ובחיים לא אהיה כזה.
הנורמות המעוותות של החברה לא מוצאות חן בעייני וכמובן אני מודע לכך שזה פאק בי ואין שום סיבה שהחברה שסובבת אותי תתאים את עצמה אליי,אבל בכל זאת יצא לי לדבר לא עם קבוצה לא קטנה של אנשים בנושא,וכל שיחה הובילה לאותה מסקנה,צורות החשיבה שלנו אינן שונות כלל אך בכל זאת כל פעם מחדש אותם אנשים לא נותנים הזדמנות להכיר את האדם לעומק,הם מעדיפים לקפוץ למיטה,וכמובן שאם הקסם האישי לא נשפך החוצה ברגע הראשון אז מה הטעם בכלל בלנסות?,אני לא אומר שזו לא דרך,אבל למה הכל נהיה כלכך חמרי,חסר רגש,תמימות? זה מעציב אותי.
אז השאלה הנובעת מהכתוב היא למה?
למה אנחנו לא יכולים להתאהב בצורה הדרגתית,להכיר תחילה,להכיר אפילו עוד יותר,להתחבק למראה סרט בלי לדבר,לשתוק,להרגיש אחד את השני ואז להכנס להגדרות ואולי רק אז לגשת לעניין האינטימי בידע שאנחנו מרגישים הכי בנח בעולם זה עם זו ולי אין בעיה לחכות,האמינו לי.
אז למה אני צריך להיות חתיכת חרא עם טוסטסטרון שנשפך מהאוזניים ומילים חסרות משמעות שנפלטות לאוויר כגון:"אבא שלך גנן?,אז איך יצאת פרח שכזה" או משהו בסגנון,למה אנשים נמשכים למשהו שידוע מראש שיגרום להם לסבל?,למה אני לא יכול לחייך מרחוק ושיחייכו אליי חזרה בצורה נעימה ואולי אפילו להתקדם זה לזו להתחיל שיחה נעימה שאין בה מטרות נסתרות אלא רק הידיעה שאולי אבל רק אולי אני שלה והיא שלי.
אני באמת חושב שאני תמים מידי,זה עצוב טיפה,אולי קצת יותר מזה ועקב כל הכתוב אני רוצה לבכות,הדמעות חונקות אותי.
באמת שאני רואה עצמי לבד עד סוף חיי בקצב הזה
ובכל זאת אחרי קריאה מעמיקה של שתף המחשבות הזה,הבנתי שאני מעט סותר את עצמי אבל אפשרי להבין את השורה התחתונה.
בנוסף,הבנתי שאני הפגם החברתי,אני לא יודע אם זה לטובה או לרעה,אבל זה מה שזה.
ולנושא אחר לחלוטין,זמן מה לא ביקרתי כאן ואני מרגיש שחיי ריקים מתכלית בחודשים האחרונים,מלאי הרפתקואת אבל ריקים מתכלית לכן אולי אנסה לתעד טיפה יותר מהרגעים המאושרים שלי כאן בכדי לדעת שאני במצב טוב יחסית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
