לא מוצא חן בעייני כל המצב הזה,אבל עד שאני לא ארים את עצמי על הרגליים שום דבר ככל הנראה לא יעזור.
וויתרתי על האמון שלי באנושות,זה חסר טעם,כולם כולל אותי אגואיסטים בסופו של יום.
תמיד נרצה משהו אחד מהשני,תמיד נחשוק בעוד.
ועד שלא אמצא את השקט הנפשי שלי אמשיך לרצות ולרצות,אמשיך להסתמך ולהבנות על בני אדם.
וזה לא מה שאני רוצה,כי בתקופה הזו כולם קורסים להם בתוך תוכם אני יודע את זה,אז מי אני שאבוא ואפיל עליהם עוד חרא?
אני אתנתק מכל רגש ככל שאוכל,אולי בימים הקרובים,אחתוך אבכה ויהיה רע,אבל זו רק הכנה לקראת משהו גדול יותר שעומד לקרות,אני באמת צריך את השינויי הזה,אינני אוכל לאהוב,להרגיש,לחיות עד שלא אזיז בתוכי משהו,לכן,זהו הזמן לשנות בתקווה לטוב,זוהי האת לעלות כמה מדרגות למעלה בכדי לא להקבר סופית,אני בן שמונה עשרה וכמה חודשים,אין בי שמץ של מושג לאן אמשיך הלאה,אין לי כל השכלה,אין בי יופי חיצוני,אפילו אומר שמעט מאוד יופי פנימי.
לכן,השכלה וחיצוניות,זו התחלה,אבל אני צריך ליפול עוד קצת בכדי לעלות מעלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
