אני יודע שיש אותו מצד אחד,אני באמת מרגיש אליו משהו באמת שכן.
אבל הרגע ההוא בים.
התהלכנו לנו לאט אל תוך הים נחספנו לנו אל תוך שיחה משלנו,ברחנו מהכל,באותו הרגע רציתי לתפוס אותך בידיים ולא לשחרר,רציתי לקפווץ בספירה של שלוש לתוך הביצה הסרוחה הזאת שכביכול הייתה אמורה להקרא "ים" נכון לאותו הרגע ולא לצאת משם לעולם.
להסתכל עליך שעות.
אין לי מושג למה.
הרבה זמן לא מצאתי משהו שלוו באדם מסויים.
התגעגתי להרגיש משהו אמיתי.
התגעגתי להרגשה תהורה שלא תתלווה בסבל בסופו של דבר.
או יותר נכון הידיעה שאין ביכולתי לעשות משהו מעבר ללאהוב,אין איך לחלוק,פשוט לבד,מתמלא באהבה עד שהיא מציפה אותי ואני תובע.
ואיתך אני פשוט שלוו,תובע באותו מבט תוהה,מרחף בעולם משלו,לא מרגיש בצורך להלחם כי אני יודע שאת כאן ואת שלי.
הבעיה היחידה היא שאני משלה את עצמי,את אמנם כאן תמיד,אבל את לא שלי.
גם לא תהיי.
אבל גם לי מותר לחלום,גם לי מותר להתגעגע ולתהות "מה היה אילו",להתבלבל.
ואתה?
אתה לא מבין בכלל מה הולך בתוכי,אתה גם בחיים לא תבין כי לא ארחיב יותר מזה.
אבל זה צריך לעבור,אין לזה טעם.
שונא את העובדה שאני נמשך לשתי הצדדים.
ואם כמה שזה סותר אני לא נמשך (פיזית) לאף אחד מהם.
בקיצור,לא לקחתי היום כדור,מחר זה ירגע
אבל באמת שאני חושב שתמיד ארגיש אלייך משהו.
והנה שוב,חרא.
אני לא אוהב אוהב אנשים.
אני חושב שזה נובע מהעובדה שאני אוהב אותם יתר על המידה ולכן איני רוצה שחיינו יתפצלו וכאשר כל אחד חוזר למציאות שלו,נוראי לי.
זוועתי לי.
אני שונא את זה.
בא לי למות בזמן שאני חיי כמה שיותר.
ואוו,המשפט הזה לא נאמר תקופה.
אלך לנח מעט בתקווה להתעורר לצידי מישהו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
