ניסיתי להתאפק אבל הדמעות זלגו ללא רצוני,כאילו זה היה יום קיץ חם בתוכי וגשם פרץ לתוכו ללא כל אזהרה והקפיא את כל כולי.
פעם ראשונה הייתה בבית,זה עוד היה בסדר וכהחלטתי לשכנע את עצמי לברוח אליו,הגעתי בחולשה רבה,ניסיתי לההשתחרר,לצחוק להיות אני.
אבל זה לא עבד,הסמיכה כיסתה את כולי באופן אוטמטי כאילו זה היה הענן האפרורי והכודר שמבסר על הסערה.
אז שכבתי ושוב ניסיתי להתאפק,והאמת שהלך לי לא רע,עד שעבר נצח וכל מה שזלג מעייני היו דמעות שקטות וסתמיות.
משום מקום הגיעו עוד ועוד,באותו הרגע לא הצלחתי לעצור,בכיתי חזק יותר ויותר,הרגשתי חסר עונים כנגד העולם הגדול,הרגתי שאני עומד פה לבד זקוק לחיבוק הזה שאין ממי לקבל,זקוק לשתיקה המשותפת שאין ממי לשמוע,זקוק למישהו שיהיה לצידי.
בסופו של דבר כעבור זמן מה שנראה כמו נצח עבורי קמתי,חסר נשימה,נחנק.
נרגעתי מעט,אבל זהח זר עוד פעם אחת בפעם ההיא אני באמת לא זוכר מה היה אבל יד גדולה וארוכה כיסתה אותי,אני מודה לו על זה.
הוא עזר לענן הגשם להתקדם מהר יותר,להתקדם לעבר האדם הבא שלא יכול לשלוט במזג האוויר הפנימי שלו.
והנה אני שוב בבית,בוכה,צווח ושוב אותם כריות,שוב לבד.
שוב אין נשמה אחת שבאמת תהיה איתי ולצידי.
לכולם יש אנשים שאוהבים אותם,אנשים מפרגנים,אנשים שמוכנים לאהוב ללא כל תנאי,שקריבו הכל למען האהבה.
ולי נותר להסתמך רק על הכריות,הדמעות,והמילים הריקות שיוצאות מפי.
נ.ב
עוד יומיים אני בן 19,עוד סיבה לטבוע במחשבות מדכאות,לאן אני ממשיך מכאן?אני תקוע. בבקשה,זירקו לי גלגל הצלה,אני בודד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
