נותר שבוע,צריך לגבש תוכניות התאבדות.
אני לא רוצה לגדול יותר,אין לי כח לאחריות,עבודה וכל החרא הזה.
אני רוצה לשבת ברחוב ולצייר,לצייר סתם,לא באמת דברים מקצועיים ויפים אלא להקרין את הסביבה איך שהיא מובנת בראש שלי,להוסיף קווי מתאר פה ושם,לעקם את הפרצוף של האישה שעוברת מולי עם שקים מלאים בקניות שערכה בסופר,להגבי את העצים,להאריך את הבניין,לצייר שמש כמו שהייתי נוהג לצייר אותה כשהייתי קטן.
אני רוצה לחלום אל תוך הדף ולהקרין הכל החוצה,אני לא צריך יותר מזה,אני רק צריך להקרין את המחשבות שלי,להוציא הכל שוב ושוב.
אני לא רוצה להסתגר ולהיות חלק מהאנושות הממורמרת שמסתגרת בתוך עצמה,מוותרת על חלומות,מוותרת על החלק של ה"לחיות" בחיים האלה,אני לא רוצה להיות חלק מזה.
אני רוצה לצייר.
אני לא רוצה לאבד את המהות האמיתית של החיים,אם אני כבר חיי למה לא נותנים לי להנות מהחיים האלה?
העולם כביכול נותן לי חופש ביטוי,אבל אני לא אשרוד עם באמת אתבטא,אני אמות כעבור שבועים כנראה ממחסור במזון ונוזלים וגם כדי להתבטא אצטרך לעבוד במקביל ובסופו של דבר לא ישארו לי כוחות להנות.
אני רוצה לחזור לגיל חמש ולנצל כל רגע בשביל להיות יצרתי,לשמוח,לצייר ולשמור כל ציור וציור שציירתי בכדיי להתנחם בעובדה שאני מוותר על הכל בשלב הזה כדי לשרוד,אבל אז כשלא חשבתי על כל ענייני ה"מבוגרים" עשיתי את מה שאהבתי בכל רגע פנוי גם אם אני לא הכי טוב בו.
עוד שבוע אני בן 19
והמילה שהשתמשתי בה הכי הרבה בשנה ה-18 לחיי היא מוות.(אם מישהו אשכרה קורא את זה זו הערה לעצמי לא להתייחס)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
