הכל חזר.
"גן העצמאות הוא פארק לחוף הים בתל אביב. הוא משתרע ממערב לרחוב הירקון, בין כיכר אתריםושדרות נורדאו. הגן נמצא בראש רכס כורכר שגובהו כעשרים מטרים. במרכז הגן עומד כיום מלון הילטון תל אביב. בעבר הגן היה ידוע כמקום מפגש להומוסקסואלים."
הו ויקיפדיה,כמה שאת טועה עם עניין ה"בעבר".
בכל מקרה,גן האצמעות,מקום מקסים,הייתי נמצא שם הרבה עד שגילתי שאפשר לצלם שם סרט על טבע ההומו המצוי ולשלוח לניישנאל ג'אוגרפיק.
אבל היום,דווקא היום עברתי שם במקרה,הדרך משם הביתה נראת תמיד קצרה יותר,ולרגע נעצרתי להעיף מבט אל השמיים והים.
הנוף הקודר האפלולי והצלול בו זמנית גרם לי לקפוא במקום ופשוט להשאב אל תוך החשיכה,זה היה מדהים.
אנסה לתאר את מה שראו עייני במילים:
הים השחור לגמרי נבלע אל תוך השמים והשמים חזרה אל תוך הים אם תסתכל מספיק על המראה לא תראה סוף,נבלעתי אל תעולמת האין סוף של העולם הכוכבים הצלולים והגדולים נצנצו בשמיים,הרגשתי שעליתי על טיל וברחתי מכאן,כאילו כלום לא נמצא רק אני,שקט,חושך וכוכבים.
רציתי לרחף ולשוט לעבר האין סוף עטוף במעטפת קור שחדרה עמוק מספיק אל העצמות וכל שאר חלקי הגוף ששום דבר אחר כבר לא יכול לפגוע בי.
באותו רגע האני הנקבי והרכרוכי יצאו החוצה,דמעות עלו בעייני,לא רציתי לזוז משם,נועדתי להיות חלק מזה,אני רוצה להשאב אל תוך החשיכה הזאת,ממש להשאב פיזית ולא לחזור משם.
לקפוץ לבריכת המים הצלולים הקסומה הזאת ולמצוא את השקט שלי אחת ולתמיד.
אילו רק הייתה לי מצלמה מספיק טובה,לא הייתי זורק מילים לאוויר אלא מראה את מה שאני חושב כהדבר הכי יפה שראיתי מימי עד כה.
אבל לצערי אין לי אחת כזו,אז כל מה שאני יכול לעשות זה לתאר,לא במדויק ולא הכי נכון אבל לפחות לנסות.
אני חושב שאחזור לימים בהם הייתי בורח לגן הזה בלילות,שומע מוסיקה,מעשן ושותה בלו.
בתקווה שיופיע מישהו שרואה את מה שאני רואה ולא מחפש שם זין.
אני רוצה שוב לצפות לכלום הזה,כי אני חוזר להפסיק להרגיש ולחיות את החיים בחוסר טעם.
אני לא רוצה בזה.
אני לא אוכל להחזיק מעמד אם זה יקרה שוב.
גן האצמעות ממולץ בחום לביקור בשעות הלילה הקטנות אם להתעלם מעניין הסדום והמורה(כתבתי זאת נכון?)שהולך שם,פשוט איטמו את אוזניכם עם מוסיקה טובה ותנו לסביבה לעשות את הקסם שלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
