הכל כלכך מעורפל לי,אני זוכר ששכבתי על המיטה ובכיתי.
זה לא היה בכי רגיל,אלו היו יבבות של ממש,בכיתי אולי שעה וזה המון זמן לבכות.
קמתי עצבני מהמיטה וחיפשתי סיגריה,מדי פעם יוצא שאני מחביא סיגריה באחת המגרות בארון הבגדים שלי.
הסיגריה שכלכך קוותי למצוא לא הייתה שם.
מאז אותו רגע הכל נהיה כל-כך מעורפל,אני זוכר שהרצתי בראש צרחות,המון צרחות,תמונות יפות,אותן תמונות שאני תמיד מריץ בראש,תמונות אופטימיות למדי מלוות בהמוני צרחות.
לרגע חזרתי למציאות הכל הפוך הארון שבור למחצה,המגירות וכל התכולה הפוכות,הבגדים מעליהם ואני בעיינים בוכיות ממש ממשיך להרוס.
שוב,הכל מעורפל אותן תמונות,אותן צרחות,שוב מציאות,אמא עומדת בדלת החדר במבט תוהה אני מקיא חצאי מילים לא מובנות לאוויר,אמא טורקת את הדלת.
בבוקר קמתי כמעט ללא שמץ של מושג למה שקרה באותו הלילה,שרוי על ערימת בגדים ומגירה.
באתי לאמא ושאלתי אם לא פגעתי באף אחד,היא אמרה שלא אבל היא דואגת.
היא קבעה לי תור לפסיכיאטר המתוסבך שלי ואמרה שאלך מחר וייהי מה,היא דואגת.
פחדתי ללכת לבד,פחדתי לגבי ההחלטה שלו.
דחיתי לחודש מהיום בתקווה שעד אז אדע אם להיות אמיתי או לייפיף את המציאות,בשביל לצאת משם ללא הפניות ומרשמים.
אחרי אותו לילה כמעט שום דבר לא השתנה.
אני עדיין מרגיש שאני שוקע בחרא שלי פשוט באווירה יותר אופטימית,יותר רגוע,פחות אבודה.
וסה"כ להרגיש שוב בסדר מבפנים זה נחמד.
השנה החדשה מתקרבת,והחלטתי להכין משהו סימבלו לאנשים היקרים ללבי,גם אלו שאני כבר לא בקשר איתם.
אחת שאלה אותי מה הקטע,האמת שאני עצמי לא יודע מה הקטע ככל הנראה כי הם עדיין יקרים לי ויהי מה ואני רוצה לאחל להם כל טוב,להגיד תודה על רגעים של אושר שאותם אנשים לקחו בהם חלק.
פשוט להעלות להם חיוך על הפנים ללא כל צורך בתודה,או הבעת חיבה.
בכל מקרה,יהיה טוב ושתהיה לכולם שנה אזרחית מלאה בהזקים קטנים של אושר,מלאה באהבה ופשוט שיהיה טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
