קשקושי פילוסופיה נכחדת

זה עולה הרבה, המשפט הזה - "אני לא אוהב סרטים". אני לא מכיר שחקנים, בעיקר שחקניות. אנשים צוחקים עלי ואומרים:"נו, אתה בטוח מכיר אותו, הוא שיחק בX ובY, וZ...!", ואני תמיד מסתכל על אותם אנשים באותו המבט, ואומר ששמעתי על סרט אחד או שניים, אבל מעבר לזה אני לא אוהב סרטים.

יש כמה סרטים אני אוהב, ולפעמים אני רוצה לראות סרט, לפעמים אני אפילו מציע למישהו לראות סרט, בעיקר בקולנוע. אפרופו קולנוע, אני הגברתי קולנוע. אמנם האפשרות השניה שלי הייתה כלכלה ומנהל עסקים ולא הייתי מוכן להכניס את עצמי לראש הזה, אבל אני מכיר קולנוע. אני מעריך קולנוע, אני מעריך אומנות, אני מעריך את הבידור אפילו (ואני לא אחד שאוהב הנאה) - אבל נדיר יהיה שאני אבחר לראות סרט לבדי, מבלי שזה ישמש לי כפעולה חברתית שהיא. אני אוהב סרטים מצויירים, אני בסדר גמור עם סדרות, אני אוהב אנימה. אני אוהב סרטים דוקומנטריים, אני אוהב תכניות של היסטורי צ'אנל ונשיונל ג'אוגרפילק (למרות שגם באלה לא צפיתי הרבה זמן). אני יכול להנות גם מתכנית ריאליטי, כפי שרבים מאיתנו מגדירים, הזבל של הטלויזיה (נהניתי באמת רק מהישרדות, אבל אני אוהב לבקר את מה שהולך שם. זה למשל מבדר אותי). אבל שורה תחתונה, אני לא מתחבר לחלק הזה שבתרבות. 

אני לא אוהב סרטים מכמה סיבות, חלקן מבחינה טכנית בלבד, חלקן מבחינת אידיאולוגיה. 

1. אני לא אוהב את היפה. אני מקווה שלא תתחילו את הפרשניות בחיי הפרטיים, כי זה לא העניין, וגם אם אתם בוחרים לא להאמין לי שזה לא העניין, זה עדיין לא עניינו של אף אחד מאיזה מקום סלידה מיופי מגיעה. אני לא אוהב את הקלות שבה אתה מרוויח דברים בעזרת היופי שלך, אני לא אוהב שכמעט כל שחקנית חייבת להיות רזה וגבוהה, שכל גבר נראה מתאמן בחדר כושר, שהילדים תמיד עם עיניים גדולות ושיער נוצץ. אמנם עם הגברים לפעמים עושים צדק, אבל לא ראיתי שחקנית מלאה (ולא, הזאת מטיטאניק לא מלאה) משחקת בסתם תפקיד שלא קשור לגוף שלה. היא לא חייבת לשחק דוגמנית ביקיני, אבל אין סיבה שלא תהיה סוכנת FBI. כלומר, כן ראיתי את זה, אולי בסרט אחד, אבל זה קורה מעט. זה מכעיס אותי, כל היופי הזה. זה מכניס אנשים לחרדות יופי, אנשים מרגישים רע עם עצמם כי הם לא נראים ככה, והתחושה הכללית היא שאתה חייב להראות טוב. 

2. זה ארוך לי מדי. קשה לי להיות בריכוז על דבר אחד במשך שעה וחצי, שלא לדבר על הסרטים הארוכים יותר. 

3. הפרטים. מעטים הסרטים שרמת הפרטים בהם סיפקה אותי, בעיקר אם בסרט שמקורו בספר. רב הסרטים שמבוססים על ספרים לא היו טובים מספיק לעומת הרמה של הספר. אבל גם זה לא תחום קיצוני. אהבתי את הסרטים של הארי פוטר למשל (למרות שלא ראיתי את כולם). 

4. הפעולה שבצפיית סרט. בגלל האורך של הסרט, אני פשוט מרגיש שאני לא זז, וששום דבר לא מתחשב. אם מדובר בסרט אחד או שניים זה בסדר, אבל אני לא מסוגל להיות מהאנשים שיושבים ובוהים, לא מפעילים את השכל ולא את הדימיון. האמת שהסרטים החדשים משתפרים בעניין הזה, אבל עדיין לא מספיק.

5. קשה למצוא בני שיחה טובים. אפילו אם ראיתי סרט כלשהו שאהבתי, רב האנשים לא ימהרו ויתחילו לנתח איתי את הסרט. האמת שהמוגבר בלי בקולנוע עזר לי בזה, אבל בלי שום קשר רב האוכלוסיה שאוהבת סרטים פשוט אוהבת סרטים. קשה לי למצוא מישהו שאוכן לדון איתו על רמת המשחק, התסריט ובימוי ברמה אחת מעל יומיומית. 

6. תמיד יש סיפור אהבה. האמת שזאת בעיה שקיימת בכל מדיה, אבל בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה היא מודגשת. אני לא אוהב כל כך סיפורי אהבה, זה תחום שמעניין אותי רק כשהוא נוגע אלי, או אל הקרובים אלי מאוד. אבל חיי האהבה של האחר נראות לי העניין האישי שלהם. 

7. כשיש סרט טוב, זה מרגיז שהוא נגמר, כי אז הוא קצר מדי. סרטים הם ממש כמו סכין דו צדדית. 

בכל מקרה, זה לא תמיד נוח, כי אז אני נתקע בנושאי השיחה היומיומיים, אבל בכלל רציתי להמליץ על סרט שראיתי שלשום, והתחלתי את הפוסט הזה. 

תראו את האסירים. זה סרט אומנותי להפליא, בלתי צפוי, פרו\אנטי דתי (אני עדיין לא בטוח לגבי זה), אמיתי מאוד (יש בו חלקים חסרי משמעות לעלילה), והשחקנים מצויינים. 

כבר אמרתי שאני לא אוהב סרטים, כך שזאת הערכה מצויינת לכמה שהסרט מצויין.