למה כואב?
כל כך?
איפה במדרגות העמוקות
איפה בין גלגלים ומפלים
בין תעלות
ואבנים
מאיפה העצב הזה
איך רקמתי ממנו גלימה שלא יורדת?
המבוגרים
כששואלים אותם על הכאב
הם נאנחים ואומרים ככה זה
אני לא רוצה להיות כזאת מבוגרת אני אומרת לעצמי עכשיו
לזכור את זה
לנצח
לזכור
להיות מבוגרת
שאחייך
כשישאלו אותי שאלות
שהראש שלי דימם מהם על הקיר
אתן תשובה
ואם לא אתן תשובה
אתן חיוך
אמצא
אמצאאאא
אמצא את הגרגיר
הגרגיר הזוהר
הקטן
אביא אותו אשמור אותם את כולם אני אמצא אותם את הגרגירים האלה
העיינים שלי ישארו אמיתיות
והחיוך ישאר צנוע
אבל מפחיד אותי עכשיו
מפחיד אותי פחד משתק
העולם
האנשים
כל כך מפחיד
שאני כבר לא רואה איפה אני
נמצאת
וזה כואב כואב כואב כואב
מחריד
צריך
לאט לאט
לאסוף את החלקים
להחליט
על הזמן אני סומכת לפעמים
ויום אחד אתן יסלח לנו
לנו
לנווווווו
יום ארוך
אם למדתי מזה משהו
לארגן יום לפני
ולהגיד לכולם
גם אם אני נודניקית
בכל זאת נהיית מכונה רובוטית בביצוע משימות ותיכנון
פשוט נמאס לכבות את עצמי
כל הזמן
כדי להיות יעילה
לא מצליחה להזיז דברים
בלי להיות מכונה
ככה פשוט גורמים לדברים להתבצע
ככה דברים זזים
לא תמיד
אבל כרגע השיטה הזאת נחתה על החיים שלי
ועוד למדתי
שעדיף לצעוק על מישהו
מאשר לתת לו כתף קרה...
מספיק שכשאתה מבוגר
אין סלחנות ונחמדות בחינם
אבל לפחות לא להיות מנוכר ומנכר
לפחות תצעקי על אנשים
ותראי שאכפת לך
אל תדברי איתם בקול כזה שהם נימחקו מהמוח שלך
אבל גם בזה יש חום
זה לא אומר שאני נימחקתי
סך הכל
נפגעו
התאכזבו
אולי אני מלכתחילה זו שנתנה את הכתף הקרה
וזרקה לצד המדרכה
לא מי התחיל את המלחמה ראשון
איך מסיימים אותה יחד
סליחה אבל ראיתי את הזימה והריק שהיה לא יכולתי לשמור על מבט ישר והערפל ניהיה סמיך בעיינים שלי עם אכזבה מרירה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: