אני יכולה לצבוע שוב את הציפורניים שלי
בכחול וסגול וירוק
כמו שפעם הייתי עושה
לכסות את הליכלוך שבין הציפורן לאצבע
עם צבע שמתייבש
איך שהשמלה הלבנה התנפנפה וזר פרחים ניזרק
נעליים טיילו ורקדו
וילדים שהיו בצד
עקבים נוקשים
והבטן גדלה גדלה
בחדר עם לוח שהם שקיבלתי בגיל 11 אולי
משוטט בין המחשב לכסא לריחוף והאטימות ולקולות שסביבו
מחפש הצלחה בין חריצים ומגרד תמיכה מבין האריחים של הריצפה
פיזרו אותנו במדבר או שתמיד היינו מפוזרים שם פשוט לא שמתי לב
הייתי קטנה מידי אז המרחקים היו קרובים
והשמש שיורדת היא אותה אחת
שצפיתי לפני שנה ושנתיים
והרוח גם היא, שכמעט העיפה אותי ואת אמא שלי כשירדנו לגינה
הירח גם לא השתנה, מברך את פניי
הירח זהר כשהלכנו יחדיו וזהר כפליים בלעדייך, כדי לכפר על הכאב אולי
הם שואלים כולם ודוחפים אותי עם הידיים
הבנק סגור וגם החנויות ולסידורים אני לא מתכוונת ללכת.
אולי היא תשב איתי על ספסל ותדבר על הגברים של חייה, ואני אהנהן ואצחק
תמרוט סיגריות ותסתיר את העצב בהצלפות פה
יש אנשים כאלו
ומה איתם ואיתם, וכולם.. אני גודלת ולאט לאט, אחרי מלחמות רבות, מסכימה לעצמי לשחרר את הילדה
רק שכואב לי שאתה לא ראית אותי לפני שהתחלתי לגדול, כי ככה הייתי שומר כמה פיסות זהובות ממני ויודע מה הקרקעית האמיתית והיפה שלי, גם ברגעים שאני נהפכת לפסולת רעה.
אני אתגעגע למקום הזה
כולכם הייתם יפים, כולם כולם. כמו שזכוכית נישברת אלה הזכרונות היפים ביותר שמה
חבל שהחבר הכי טוב ירד למרתפים ואת המשקפיים שלו שמאחורייהן היו עיניו פתוחות ושמחות החליפו זוג עדשות מגע שמציגות עינים מרוחקות ומזוקנות, מסתירות סודות מלוכלכים
הדשא הירוק והתיש שהסתכל על המדים הירוקים שמחובקים על הנוף הירוק
והחדרים, היית בכל החדרים.
רק את הכלא אני מתעבת. לעולם לא אפסיק, וגם את המג"ד, שאשמח לאכול סלט ירקות עם חלקים נעים מהמוח שלו מול אישתו
אחייך כשדם מקשט לי את השיניים
אבל עזבי את כל השטויות
ואת המקשים
והצילומים
לכולם סולחים
אין לי סיום לקיא הזה של המילים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: