איזה בוקר עצוב
כזה שקמים עם הרבה ליחה בגרון
והמבטים החמורים של אמא מחוררים את הראש
ואני מרגישה לא נעים עם כל צעד
ומצטערת
מבינה שלא משנה כמה תמיד עבדתי על להיות בן אדם שאי אפשר לשנוא
זה ירד לטימיון
ונותנת למה שמעצבן אותי לעצבן
חוסר סבלנות נוראי
ואני מבינה
איך שבשלוש השבועות האחרונים
השתגעתי וחזרתי השתגעתי וחזרתי
וכולם נהפכים לצלליות
בדיוק כמו שמעמידים אותנו בצבא בשורות
בלילה
והצל מהפנסים יוצר צלליות ארוכות ומתוחות על הרצפה
שעומדות אחת אחרי השנייה
וזזות אחת אחרי השנייה
והן ניראות לי אמיתיות יותר מהאנשים שהן שייכות אלייהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: