אני זוכרת איך אז
בשעות צהריים אפרוריות
הייתי רצה עם עדשה
לתפוס טיפות שנופלות מעלים
וקרני שמש צהובות
שיוצאות מעננים
ושום דבר לא היה חשוב
רק הצבעים והחיוכים
וגם התמונות הכי עצובות
שהייתי עוצרת
של ילד שאף אחד לא רצה לשחק איתו תופסת
או של שביל רטוב והרוס
גם הם
היו ממוגגות את הלב שלי
ומזרימות זרמים של שימחה
וזה הרגיש כמו הפעם הראשונה
כל סיבוב
וכל לחיצה
אני אקנה מצלמה חדשה
ואטייל בשכונה
אני חושבת שמצאתי תרופה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: