לא, אנשים לא צריכים לעזוב כדי שזה יקרה. הם פשוט צריכים להיות לא באמת שם. פעם כן ועכשיו לא.

היה לי אבא, הוא היה מתקשר אליי פעם בשבועיים ולוקח אותי פעם בחודש. ולא, עברו לי כל רגשות הטינה כלפיו. אני שמחה שזה קרה לפני שהוא נפטר, זה פחות תשלומים לפסיכולוגית לפטור גם את זה.

אבל נשאר משהו בפנים, אני לא בטוחה אם תבינו. אצלי זה מתפרש שאני לא יכולה להיות במערכת יחסים, רומנטית או אפלטונית. לפחות לא לאורך זמן. רק עכשיו למדתי מה זה לשמר ולהיקשר לחברות, אז עכשיו גם בני זוג? פשוט חייתי בבועה שעדיף להיות לבד מאשר שיעזבו אותך. גם כשאני אומרת במילים כמה זה מטומטם אני רואה איך המוח שלי משטה בי בקלות.

יצאתי עם מישהו פעמיים, אני מכירה בפנים את האקסית שלו, שלוש שנים. כשנפגשנו לפני כמה ימים והתנשקנו כל מה שעלה לי לראש היה "היא הייתה פה במשך שלוש שנים. בדוק שאני פשוט ריבאונד. אני בחיים לא אתן לך להפוך אותי לריבאונד."

עכשיו, מה?

אני מבינה שזה קורה אבל זה כאילו תקוע לי כמו ג'וק, אני פשוט עכשיו מסננת אותו ומעדיפה לא להיפגש כי אני מפחדת מזה. וזה מטומטם, בדיוק כמו שהיה עם ההפרעות אכילה. אני יודעת שאני מובילה את עצמי למוות, אבל גם הראש, ההיגיון, הכל, אומרים לי להמשיך עם זה.