שמתי שירים אופטימים ברקע.ניקיתי את החדר ,פתחתי את החלון ,עשיתי קצת ספורט ודאגתי להמשיך לחייך במשך כל הזמן.אני לא אתן להם להוריד אותי למטה .אני לא אתן לחיים לייאש אותי ואני לא אתן לעצמי להבלע בכל האנשים האלה .אני מניחה שכל אחד מאיתנו מחפש את עצמו בעולם.כל אחד מחפש את השלווה,כל אחד רודף אחרי חלום .הבנתי שגם אני רודפת אחרי חלום ,אבל לא זה שהיה לי פעם .פתאום קלטתי שהתבגרתי ,ואיתי התבגרו החלומות שלי .ומה שווים החיים שלי אם אין לי משהו לצפות לו ,משהו להשיג ..החלומות שלי מנסים להתבגר יחד איתי ,להיות מציאותיים יותר ,קלים יותר.אבל יודעים מה? לחלק מהחלומות שלי אני לא מרשה להתבגר ,כמו שעל חלקים ממני אסרתי .אני רוצה להשאיר בי טיפה מהילדה הזו שאני משאירה מאחור .צריכה בי את האומץ לפרוץ גבולות, את התעוזה והביטחון ,את האמונה ..חייבת בי את השאיפות הלא מציאותיות (לשאוף לירח ולהגיע לכוכבים ,לא ?)אני מסוגלת אני יודעת .
הרבה לא יבינו אותי אבל בתוך תוכי אני יודעת שנועדתי לעשות משהו גדול בעולם הזה.אולי תצחקו או תגידו שהתרוממתי טיפה מעל הקרקע ,אבל אתם לא במקום שלי והלוואי והייתם יכולים להרגיש את זה .אני פשוט יודעת בתוכי שתיכננו לי עתיד משמעותי , שאני צריכה להביא לשינוי בעולם הזה.זה כמו שישאלו אותכם איך קוראים לך ואתם תענו בביטחון מלא את שמכם .אז בדיוק ככה אני מרגישה שאני חושבת על העתיד שלי .למרות שלגבי הדרך אני בכלל לא בטוחה.וחוסר הידיעה משגע ומפחיד אותי בטירוף.מפחידים אותי החיים אחרי הצבא ,החיים האמיתיים .אני לא רוצה לחיות בשגרה המשעממת כמו כולם .אני לא רוצה למצוא את עצמי לא מסופקת ,להתגלגל לחתונה, בעל, ילדים, עבודה מסודרת, להרגיש שאני נטמעת בשיגרה.שאני משתלבת בחברה שאני בכלל לא רוצה להיות חלק ממנה. אני מבועתת מהמחשבה שלא אדע לאן אני הולכת.
ממשיכה להגיד לעצמי שיהיה בסדר כי איכשהו משהו בתוכי לא נותן לעצמי לעצור .
לחיות כל יום כיאלו הוא האחרון ,למצות אותו עד הסוף ,וצעד צעד.. כלום לא דחוף ..
אני מאמינה שהכל יסתדר ..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
