אני לא יודעת איך להרגיש לגבי זה. היתה לי תחושה שקורה ביניהם משהו. מצד אחד אני מרגישה שזה כבר לא צריך להזיז לי ומצד שני זה מזיז. נמאס לי להיות כזאת נכה רגשית. לא יודעת איך להתמודד עם הרגשות שלי ואיך לגרום להם להתבטא כדי שאני גם אוכל להשיג את המשהו הנשגב הזה. מרגישה כבר שהיקום עושה לי דווקא. אני יודעת שהמרחק יעשה לי טוב ואני מתה לעוף מפה כבר. ואין לי כוח לרכל אבל אני מכירה אותה ואותי היא מעייפת, ואני מקווה שגם אותו היא תעייף. או שעצם מכפת לי שיחיו באושר ועושר ויזדיינו ויעופו לי מהחיים כבר, בעיקר הוא. עד שלא אמרו לי שקורה ביניהם משהו הוא בכלל לא היה במחשבות שלי. 

סעמק

השבוע הזה היה ממש טוב, התחיל בהתפטרותי, המשיך בהרצאה מדהימה, פסטיבל אוכל ויום הסטודנט. מלא חוויות. התכוונתי גם היום לצאת ולראות חברים לפני שאני טסה אבל בסוף בוטל. אני תמיד מאלה שלוקחים קשה ביטול של יציאות, כי כאילו למה אתם מעפנים? קבענו? בואו נצא. אני מרגישה שאני היחידה בעולם בערך אבל כשאני קובעת לצאת אני רוצה לצאת ומעדיפה לא להישאר בבית. אבל ככה יצא, ואני בבית. אז ניסיתי להיות קצת פרודוקטיבית ולארגן לי מפות ונק סימון לטיול ולשמוע קצת על אזהרות מסע (ולמה עשיתי את זה בעצם זה סתם מכניס אותי לסטרס). ואני רוצה לסיים לארגן את כל הדברים מחר מחרתיים (ויום אחרי מחרתיים) כדי להיות פלוס מינוס בראש שקט. כי הראש שלי ממש לא שקט. אני קצת בלחץ חח אבל עם זאת מתרגשת. החלטתי לקחת יומן, ולעשות יומן מסע, ואני מקווה להתמיד ולכתוב בו הכל.

אני מרגישה שהשותפה שלי למסע פחות בקטע רוחני כמוני, אנחנו קצת שונות, אבל אני מקווה שכל החששות שלי יתנדפו וכל אחת תוכל להיות הגרסא הכי טובה של עצמה בטיול הזה. ושלא נריב אמן. 

אני מרגישה את האחריות על הכתפיים שלי ואני יודעת בתוך תוכי שאני יכולה לשאת אותה אבל עדיין יש רגעים שאני יכולה להישבר. אני מקווה שאני לא חיה באשליה ושאני כן מסוגלת לעבור את זה, הגישה שלי כרגע היא שכן. אם מיליון אנשים כמוני עושים את זה גם אני יכולה. אז אני קצת חרדה סו וואט יש קצת יתרונות בזה.