וואו כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם שעוד שניה מתפוצץ לי הראש מהעומס. החום המעצבן, הקיץ שזוחל וכולם בעבודה בחופש חוץ ממני ואני מסתובבת כמו מטומטמת מנסה להתקדם עם צ'קליסט של שתי משימות ולא מצליחה להביא את עצמי לעבוד (כשיש עוד 30 משימות שתקועות אצל מי שבחופש).
הספורט שחזרתי לעשות אחרי יותר מעשור שזנחתי והפיח בי חיים חדשים.
הקושי להתמיד בתחזוקה העצמית.
הקושי להשקיע בקשר הזוגי-רומנטי השברירי כל כך, שכל דבר הכי קטן ישר דוחק אותו לפינה.
הבוס המעופף שדוחה ודוחה ודוחה את המשימות עד שבסוף אני צריכה למצוא את עצמי בשיחות ועידה מעכשיו לעכשיו ב-8 בערב עם הילד תלוי על הצוואר, עם מצלמת זום פתוחה עושה פרצוף שמשדר "עסקים כרגיל" כשבעצם מתחתיי הילד מתרוצץ עם חולצה רטובה מאבטיח, מערבב את המיץ של האבטיח עם במבה ושופך את זה בכל הבית, מצייר על עצמו עם מרקרים וצורח עליי שאעביר לו סרטון ביוטיוב למשהו אחר (ואני על מיוט כמובן, מסתירה את הפה עם היד כל פעם שאני מסננת לילד איזו הערה, הוראה, צעקה או "יופי חמווווד").
מרגישה לא אפקטיבית בעבודה.
שנמאס לי מהשגרה הזאת ומהחיים האלה.
ומצד שני מבינה עד כמה הכל שברירי.
כמה ההורים של שנינו יכולים בשניה לנבול.
כמה דברים משתבשים עם השנים.
כמה טרגדיות קורות לאנשים.
האמת שעושה לי רע לכתוב על כל זה, וזה ממש מדכא אותי.
ודווקא ברגעים הכל כך מדכאים האלה, מסתבר שמצאתי את הנחמה במקום מאוד לא צפוי מבחינתי - ביהדות.
לא, אני לא אחזור בתשובה, לא אהיה דתייה כנראה. לפחות לא ברמה המנטאלית שזה דורש.
אני, חברים יקרים, את האלוהים שלי איבדתי באוושוויץ וביער טיקוצ'ין - באוקטובר בכיתה י"ב במסע לפולין.
באוושוויץ בירקנאו היה את אחד הטקסים הכי עצובים שיצא לי להיות בהם ובכיתי את נשמתי.
בטיקוצ'ין עמדנו ביער (שנראה בדיוק אותו דבר כמו לפני 80 שנה בזמן אמת) ליד אנדרטה שהיא בעצם קבר אחים
של ילדים יהודים שנורו למוות לתוך בור. עמדנו על שפה של פאקינג בור של ילדים שנרצחו.
ואז הם הולכים ומקריאים לנו את "אל מלא רחמים" נו באמת.
בדיעבד אני מבינה שזה היה בסך הכל הקש ששבר את גב הגמל, כי בעצם אבא שלי היה ממש אנטי דתי וחיבל
בכל ניסיון שלי לאורך השנים להתקרב לדת / להלכה / למסורת. למרות שבסתר הוא גם כן סוג של צם בכיפור,
רק שהוא דואג לאכול פירור דקה אחרי תחילת הצום ודקה לפני סיום הצום כדי שפורמלית זה לא ייחשב שהוא צם. אבל הוא צם.
אז בכיתה י"ב היה לי משבר אמונה אחרי המסע לפולין ששם איבדתי את האלוהים שלי, ומאז אני אתאיסטית כשרה למהדרין.
לא מאמינה באלוהים, לא מאמינה בשום סוג של כוח עליון, לא ב"טבע", לא בגן עדן לא בגהינום ולא בגלגול נשמות.
לא מאמינה בקבלה, בזוהר (או מה שזה לא יהיה) ולא מאמינה שיש דבר כזה "נשמה" או "נפש", אלא יותר אותות חשמליים וכימיכליים.
אין כלום אחרי המוות ובני האדם הם לא מרכז העולם או היקום, וגם אם כולנו נמשיך ככה עם הזיהום הסביבתי ונפוצץ את כדור הארץ,
בתכלס, לאף אחד לא באמת יהיה איכפת.
אז אחרי שהבהרתי את הנקודה הזאת ורוקנתי לגמרי את הרכיב הילדותי / על-טבעי / חבר דמיוני / חשיבה מאגית / ....
אני רוצה להגיד שהאמונה שלי היא בא.נשים. האמת שגם בבע"ח מסוימים (שאם כבר אומרים שיש דבר כזה "נשמה",
אז היא ממש לא מנת חלקם של בני האדם בלבד, בטח שלא רק של יהודים. יש כמה וכמה כלבים, חתולים, סוסים ותוכים שיש להם
נשמה טהורה ברמות והם באמת עם תכונות אופי ששמות אותם כמה רמות מעל כל בני התמותה).
באתי להגיד שההלכה היהודית היא בעיניי "אוסף המדריכים לחיים יפים יותר" (לא סתם בחרתי בשם הספציפי הזה, היה אי פעם
בפרה היסטוריה בלוג כזה בישראבלוג של מישהי ממש חמודה שכתבה מדריכים מקסימים).
זה לקט של הוראות הפעלה לחיים, שנכתב ע"י אנשים גדולי נפש, חכמים וצנועים שמכירים טוב מאוד את טבע האדם ואת כל המנגנונים
הפסיכולוגיים שמפעילים אותו, והתאימו בדיוק לאופי הזה סט של כללים שנותנים משמעות לחיים, ובעיקר נועדו להפוך את האדם למאושר יותר.
יש את העמוד בפייסבוק "אתאיסטים מצייצים" שעקבתי אחריו תקופה, עד שהפסקתי.
הפסקתי כי הרגשתי שהם עושים הדתה לכיוון האתאיזם. לקחו סתם אנשים דתיים שעשו כל מיני דברים בשקט ובשביל עצמם וביזו אותם לעיניי כל.
לקחו כל מיני קטעים מהתורה והתחילו להשמיץ את האלוהים שהוא קנאי, שוביניסט, אינפנטיל וכו'... שאני אמנם מסכימה עם זה,
אבל זה מפספס לגמרי את הפואנטה.
אני לא חושבת שהטיעון "אלוהים יכעס" הוא תמריץ מספיק אפקטיבי בשביל לזכור ולכבד את השבת, לשמור נידה,
לצום בכיפור או לנקות את הבית לפני פסח. אז באים להם כל יפי הנפש האתאיסטים, אומרים "אין אלוהים" ובאים לצחוק ולבזות
את מי שכן שומר מסורת בשקט ממניעים דתיים. זה לשפוך את התינוק עם המים.
אני ממש לא בעד כפייה דתית, והביקורת שיש כאן על הרבנות ועל כל הממסד הדתי במדינה הזאת הם ממש מוצדקים בעיניי.
אני בעד לאפשר חתונות אזרחיות בארץ עבור כולםן, להפריט את הכשרות, לאפשר תחבורה ציבורית בשבת, ועוד ועוד.
כי זכותם של אחרים להתנהג איך שהם רוצים, וכמו שיש חופש דת, צריך שיהיה גם חופש מדת, ואת זה לדעתי אין מספיק במדינה שלנו.
ולצד כל זה, אני חושבת שממש חסר פה קירוב לבבות. הקרע הזה בין החילונים לדתיים והחרדים הוא ממש לא מוצדק.
בנט הראה בממשלה האחרונה איך אפשר לשתף פעולה עם מי שנמצא בסולם ערכים שונה משלך (לא מעוניינת להיכנס עכשיו לדיוני פוליטיקה,
לא נכנסת לדעותיי הפוליטיות ואיפה אני ממוקמת על המפה אם בכלל, זה פשוט לא רלוונטי לכאן).
אני בטוחה שעל 80% אפשר להסכים. אז בסדר, יש נושאים נפיצים כמו איך לשמור שבת או כשרות, כמו צניעות והדרת נשים שנותרו חשוכים
ואלה ערכי ליבה אצל חרדים (וחלק מהדתיים המתונים יותר) ועליהם כנראה שלא תהיה הסכמה בזמן הקרוב. נכון.
אבל אני חייבת להגיד שבתור חילונית, חבל מאוד שביליתי כמעט 30 שנה על הפלנטה הזאת בלי להכיר את פרשות השבוע.
ידעתי שזה קיים ושזה משהו של דתיים. שקוראים את התורה ומתפללים כל שבוע. סוג של טקס דתי כמו בכת שסוגדים לאיזה אל דמיוני.
ונורא זלזלתי ונרתעתי מהדבר הזה.
עד שעשיתי את התואר במשפטים, וחלק ממנו היה קורס במשפט עברי, ששם בתכלס למדתי פעם ראשונה בחיים מה זאת ההלכה הזאת בכלל.
ממה היא מורכבת, מתי נכתבה, מי כתב אותה, ובעיקר - מה כתבו בה.
ובסוף כל שיעור המרצה נתן כמה דקות בהפסקה על חשבון זמנו האישי, לדבר על פרשת השבוע של אותו שבוע.
המסרים שעלו מהפרשות האלה פשוט העיפו לי את הראש.
מה בין זה לבין הדת בכלל? כלום! כמעט הכל שם זה דברים של יחסי אנוש, בין אדם לחברו.
ערכים מדהימים של צניעות (לא במובן של חצאית וכיסוי ראש, צניעות במובן של "שהכסף לא יעלה לך לראש"), עזרה לזולת, פרטיות, ועוד.
אז איכשהו התגלגלתי במקרה לשמוע את השיעור השבועי של סיוון רהב מאיר, שמסכמת ב-20 דקות את פרשת השבוע, כל שבוע.
ואני ממש מכורה לזה. היא אישה מדהימה בעיני. בכלל גדלה כחילונית (לא מפתיע) ובאיזשהו שלב בחיים הבוגרים שלה חזרה בתשובה,
לדעתי לזרם של הכיפות הסרוגות (לא סגורה על זה). והיא היחידה (חוץ מהמרצה ההוא) שמצליחה לזקק את המסרים לדברים שבאמת
יכולים לדבר אליי כחילונית.
ניסיתי כמה פעמים להקשיב לפרשות האלה אצל כל מיני רבנים (מה שהצלחתי למצוא בחיפוש קצר בגוגל), ותמיד המנטרה שלהם הייתה
"תשמרו שבת או שאלוהים יעניש אתכם! ואם לא אתם וכל עם ישראל תעשו ככה וככה ותשמרו מצוות ותחזרו בתשובה ותהיו חרדים,
אז יהיה לכם אוי ואבוי בעולם הבא!!!!"
ואני כזה: "טוב אחי, אבל אני לא מאמינה באלוהים ולא בעולם הבא, אז........."
ופתאום באה לי הסיוון הזאת ומתחילה לדבר על לקחת דברים לאט, להסתכל על הדרך ולא על המטרה, מצטטת לי את סטיב ג'ובס,
משליכה את זה על תרבות האינסטנט עם הטיקטוק והאינסטגרם ופשוט עושה עבודה מדהימה.
האישה הזאת יכולה להיות גשר בין חילונים לדתיים. היא וארגון צוהר.
אבל לא חשוב, זה גדול מדי.
אותי מעניין המיקרו, הפינה השקטה שלי.
כנראה שאם הייתי גדלה כדתייה (אפילו בציונות הדתית) אז הייתי די סובלת ומגיעה עם תסביכים מפה ועד להודעה חדשה, בעיקר על
רקע הכאבים שלי בסקס וכל מיני דברים שקשורים לדימוי גוף ודימוי עצמי והדרת נשים.
אבל לצד כל זה, תמיד הייתי קצת ביישנית, קצת שקטה, חרדה לפרטיות שלי, אוהבת להתכסות בבגדים שמחביאים כמה שיותר כי
פשוט לא נעים לי שמסתכלים לי על הגוף, זה מביך אותי ברמות. לקח לי שנים להבין שאני צריכה לשנות את המלתחה ולא את המוח שלי.
אולי אפילו עם נטייה לריצוי אחרים. ביתית, זקנה באופי, לא אהבתי אף פעם מסיבות רועשות, תמיד היה לי כיף להישאר בבית בשישי בערב
עם המשפחה ולראות סרטים ביחד או להמשיך לצחוק מסביב לשולחן ולבלות זמן איכות. אהבתי שמשקיעים בבית, בבישול, בדברים הביתיים.
ואיכשהו תמיד בבי"ס היה לי קשר מיוחד דווקא עם המורות לתנ"ך. בכיתה ו' ובכיתה ח'.
עם כל זה שהייתה לי מחנכות די מדהימות לאורך השנים (לצד כמה זוועתיות אבל לא חשוב, זה לדיון אחר), דווקא המורות לתנ"ך שלא היו
המחנכות שלי, איכשהו תמיד הרגשתי שהן רואות בי משהו מיוחד, נתנו לי תשומת לב מיוחדת. שמו לב לדברים הטובים ולכשרונות שלי,
דווקא באותן תקופות שהרגשתי הכי בלתי נראית בסביבה הקרובה שלי. והן היו ממש גלגל ההצלה שלי. קרן האור היחידה בתקופות הרעות ההן.
ובדיעבד אני חושבת שזה כנראה כי יש לי קצת אופי של דתיה. שבמובנים מסוימים כנראה הייתי מרגישה הרבה פחות חריגה בסביבה דתית,
לפחות לפני החתונה.
והאמת שאני מקנאה במי שיכול להאמין באלוהים, ולמי שמתפלל באמונה מלאה שאשכרה מקשיבים לו שם למעלה.
זו התפקחות מאוד לא נעימה להבין שבעצם אין שם אף אחד, ואני ממש מבינה למה המוטיב הזה של האל/ים התפתח בכל כך הרבה
מקומות באופן בלתי תלוי. זה צורך אנושי אוניברסלי בהורה נוסף שאין לך. כל מכאובי החיים מוצאים מזור בהורה הזה, "אבינו" שבשמים.
שמים כיפה על הראש, כאילו אבא שם לנו יד על הראש ואנחנו ילדים קטנים בגן, והוא שומר עלינו שלא ניפול.
זו אחת האשליות הכי בריאות, אני חושבת.
אחד הדברים שהכי ריגשו אותי היה כשקראתי איפשהו מה עושים בהבדלה. על מה מברכים, מה המנהגים, ובעיקר למה.
הסקרנות התעוררה אחרי שגיסי (חילוני מסורתי לשעבר, חזר בתשובה לזרם החרד"לי לפני כשנתיים) עשה הבדלה אצל ההורים של בעלי,
והבנתי פתאום שרק בגיל 30 בעצם הייתי פעם ראשונה בהבדלה. אני יהודייה ואף פעם בחיים שלי לא הייתי בהבדלה, ואין לי מושג מה עושים בה.
זה היה לי חדש לגמרי, והסתקרנתי מזה בטירוף. ראיתי את הנר המוזר הזה, לא הבנתי למה ממלאים את הכוס עד הסוף, ולא הבנתי מה זה הקטע הזה עם הבשמים.
ואז קראתי מה עומד מאחורי הברכה על "הבשמים".
אז מסתבר שאני לא היחידה בעולם הזה שחוטפת עצבים ודיכאון בכל מוצ"ש, ושזה ממש לא מאפיין את דור ה-Y או את המאה ה-21 או ה-20.
זו נטייה עתיקת יומין שמסתבר שכבר אלפי שנים חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב.
הבשמים, צמחי התבלין או הפירות הריחניים נועדו לנחם את הנפש שכואבת על זה שהשבת יוצאת. משהו עם הנשמה היתירה שמאפיינת
את השבת שעוזבת ברגע שהשבת עוזבת. לא נכנסתי לעניין הרוחני הזה, היה קצת מוגזם בשבילי, כי מבחינתי אין בשבת "נשמה יתירה"
או איזו "התעלות רוחנית", זה בסה"כ הזמן לנוח ולבלות עם המשפחה, לאכול טוב ולישון (סוג של). ואז יש משבר מזה שצריך להתחיל את השבוע.
אבל ריגש אותי הקטע הזה שמישהו אי שם ידע מראש שאני אהיה עצובה במוצ"ש, ובא כבר עם פיתרון מוכן - בואי תריחי את זה, הריח נורא
נעים ועושה מצב רוח טוב, זה סוג של נחמה על זה שהשבת עזבה וצריך להתחיל שבוע חדש.
ובכלל כל המעגליות והמחזוריות שבמסורת שלנו, זה מה שנותן את הטעם לחיים בעיניי.
זה שאתה חי משבת לשבת, שאתה מבלה את ראשון-שני-שלישי בהשפעת השבת שעברה, ואת רביעי-חמישי-שישי בבוקר בציפייה והכנה לשבת שתבוא... זה מדהים. ההפרדה בין "קודש" לחול היא מיוחדת. יש אווירה מחשמלת בארוחת שישי עם מפה לבנה, יין, קידוש וחלות.
מחשמל עבורי לפחות כי בכל זאת עם האבא האתאיסט הקיצוני הפנאטי שלי, עדיין היינו עושים ארוחות שישי עם קידוש. הוא תמיד מקריא
את הקידוש במן זלזול כזה, אבל מקריא. כי לאמא זה חשוב, היא הרבה יותר קרובה למסורת כי באה מבית מסורתי עם אהבה למסורת ולדת.
סבתא הייתה אישה מאמינה, ההורים שלה כמובן היו דתיים (מי לא היה דתי בדור הזה?). דברים שעברו מדור לדור והפכו למסורת שהזכירה
את הבית של ההורים והסבים והסבתות שכבר מתו להם... זה מה שיפה.
מרגשת אותי המחשבה שאת הקידוש שאנחנו אומרים, בדיוק את אותן מילים, אמרו גם אותם יהודים באירופה של שנות ה-30 שאח"כ נרצחו
במחנות השמדה. כי ניסו להשמיד תרבות שלמה ובסוף היא שרדה, ולמרות כל הנסיונות באינקוויזיציה ובפוגרומים למיניהם ובמאורעות תרפ"ט
ובשואה, בסוף בסוף אנחנו יושבים בכל העולם ואומרים קידוש ביום שישי בערב. עם יין וחלות.
וכל התובנות האלה רק מ-20 דקות בשבוע של סיוון רהב מאיר ועוד פה ושם קצת שיטוטים בגוגל, באתר הידברות, פניני הלכה ועוד כמה.
זה לא שישבתי וקראתי את התנ"ך עצמו או שישבתי להבין מסכות בתלמוד. לא העמקתי בזה בכלל, והמעט שנחשפתי אליו פשוט הפך את העולם שלי.
כל הקונספט הזה של אוכל משמח בשבת, של מצוות כבוד שבת ועונג שבת פשוט משמח אותי, מרגיע אותי. זה מרגיש כמו מקום מאוד נעים ונוח לברוח אליו כשהצרות של היומיום השוחק והאפור מכבידות עליי ועוד שניה גוררות אותי איתן מתחת לאדמה. וזה פתאום מרומם אותי.
נו לא יודעת מה יצא בסוף מכל החפירה המוזרה הזאת.
אני בסך הכל מתגעגעת לגפילטע של סבתא בראש השנה ופסח.
לליל הסדר אצל סבא וסבתא מצד אבא שהיינו ילדות קטנות אני והאחיות שלי ושיחקנו יחד ונשארנו לישון וחיפשנו את האפיקומן שהיה בעצם מצה עם שוקולד שסבא החביא בתוך המטריה במסדרון ואף אחד לא מצא אותו בכלל. הריח של המצעים בבית שלהם היה כל כך משכר, מדי פעם אני נתקלת בו במקרה ולא מפסיקה להסניף, אבל אף פעם לא הצלחתי לשחזר אותו.
אם רק הייתי יכולה, הייתי מעלה את סבתא באוב רק בשביל לשאול אותה באיזו אבקת כביסה ומרכך היא הייתה משתמשת. וזהו, נוחי על משכבך בשלום. רק תגידי לי מה זה היה. קלגון? אריאל? מקסימה? קיבינימט איתך. נו באמת.
חשבתי שיהיה לי נחמד שהילד נרדם יחסית מוקדם היום (רבע ל-9) אבל זה גורם לי להרגיש ממש לבד כשבעלי לא בבית ובמקום לשמוח שהיום יום חמישי ואפשר להכין את השבת המזדיינת הזאת, אני יושבת על המחשב ובוכה מגעגועים לתקופות אי שם בעבר הרחוק שכולם היו יותר צעירים ושמחים. וזו סתם אשליה, כי אני לא הייתי כזאת ילדה שמחה, ומאוד שמחתי לגדול כבר מגיל היסודי ולשכוח מכל התקופה הזאת שבין כיתה ב' ל-ו'.
אבל אני חושבת שאי שם לפני כיתה ב', או אפילו לפני כיתה א', לפני גיל 5, היו חיים קצת אחרים אצלנו במשפחה שהיו יותר טובים.
והמשבר בין ההורים בתקופה ההיא, פלוס כל השינויים הטבעיים שעברנו (לידת אח רביעי, התבגרות של האחיות הגדולות שלי) פשוט גרמו לדברים האלה לא לחזור לעולם.
אבל זה נחמד שהיום כולנו ביחסים טובים. אני זוכרת שכשהייתי קטנה שיחקתי עם אחותי המון, היו לנו משחקים מדהימים ביחד. היינו גם רבות המון והולכות מכות, הייתי מעצבנת אותה והיא הייתה מרביצה לי והייתי חוזרת עם סימנים אדומים של יד על היד שלי. ואז היא נכנסה לגיל ההתבגרות והלכה לקיבינימט. ירדה עליי 24/7. ביקרה אותי, הקטינה אותי, זלזלה בי, צחקה עליי. ואז הייתה הולכת לחברות ללילות וימים שלמים ולא הייתה חוזרת הביתה בכלל. ואז התגייסה לצבא והכירה את מי שהיום הגרוש שלה.
המון שנים בכיתי על אובדן היחסים שלנו, התרפקתי על השנים שהיינו בנות 4 ו-7 וחצי והיינו משחקות בברביות.
ואז חיינו קצת בנפרד ובגילאי 30 וחצי ו-34 ההפרש הזה של 3 וחצי שנים כבר לא באמת מורגש.
ואם בגיל 5 ו-8 היא הייתה מפוצצת אותי במכות, אז הנה היום 25 שנה אחרי, שתינו הולכות לאותו חוג קראטה, היא חגורה לבנה ואני חגורה שחורה, באה להרביץ לי בלי לתת מכות באמת, ואני צועקת לה "נו תני כבר! מה יש לך תנייייייייי!!!" ואנחנו עובדות יפה ביחד ומשתפות פעולה. ונפגשות עם הילדים. ובסה"כ כל רגשי הנחיתות והאינטריגות כבר די נשארו בעבר ותודה לאל נהנים ממה שיש.
קינאתי בה שנים אבל אחרי מה שעברה בנישואין שלה, ובחיים בכלל, הפסקתי לקנא.
אני ממש צריכה חופש. בא לי לעשות טראקים איפשהו. שוב פעם בא לי שביל ישראל.
למה לא טיילתי יותר לפני שנכנסתי להריון. עם ילד בן שנתיים אין לי שום אופק, במיוחד לא כשמתכננים מתישהו בשנים הקרובות עוד אחד או שניים.
מרגישה ממש מרותקת לקרקע עם כל האימהות הזאת.
ולא, אני מאוהבת בילד הזה, אני שמחה שעשינו אותו, זאת באמת אהבה ואופוריה שאין שום דבר שדומה לה בעולם.
והוא גם ילד באמת מדהים עם לב זהב וטמפרמנט רגוע ומאוד נוח. ילד שכל אמא חולמת לגדל.
ובעלי ביחסים טובים איתו, מבלה איתו, משחק איתו, שומר עליו לבד כשאני עובדת עד מאוחר או סתם רוצה קצת לנוח, ואנחנו בזוגיות אוהבת.
אבל הקשר המיני מרגיש לי מרוסק לגמרי על כל הרקע של ההריון, הלידה, חוסר השינה וחוסר הזמן. והכאבים כמובן.
והכעסים שכל שני וחמישי מצטברים על כל פיפס שקורה כל יום כל היום.
לא קל.
אבל לא יהיה יותר קל בהכרח.
הלכתי לחפש משהו בנטפליקס לחמש דקות הקרובות עד שהילד יתעורר שוב בצרחות וירצה שאשב ליד המיטה שלו.
שבת שלום
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנה מצויה