מאוד מוזר לכתוב פה היום. 

בד"כ הלפני פסח זו תקופה מאוד שמחה אצלי, מלאת ציפייה כלפי העתיד וברוח התחדשות כזאת. 

אפילו עד לא מזמן קראתי שבוע אחרי שבוע את כל פרשות השבוע של ספר בראשית והייתי גאה בעצמי שסיימתי את כל הספר, שבוע אחרי שבוע. 

ואיחלתי לעצמי שבשנה הזאת אני אמשיך ככה את כל התורה עד שמחת תורה, ואתקרב למסורת וארגיש קצת את הטעם הזה של המסורתיות בחגים ובשבתות. 

אז התחלתי את ספר שמות, הפרשה הראשונה שם באמת מקסימה, והיא מתחילה עם משפט היסטורי נכון וכואב לעם היהודי שמתאר שאיך שיוסף מת, 

ואיך שהתחלף פרעה שלא הכיר אותו, אז התחילו כל מיני גזרות כלפי היהודים. מאוד יפה, מאוד מרגש, מאוד עצוב וכואב. 

התקדמתי לפרשה הבאה, ונראה לי שבשלישית כבר קרה המקרה, שעברה רוב השבת וחזרתי אחה"צ מאירוע משפחתי ואמרתי לעצמי 

"כן, אני אקרא עכשיו את הטקסט ואז אשמע את השיעור של סיוון", והפעם לא סתם קראתי את הטקסט מהפלאפון, אלא פתחתי ספר אמיתי, 

חומש כזה חמוד שאמא שלי נתנה לי לפני כמה שנים (מסבתא שלי). קראתי ישר מתוכו והרגשתי את הריח המיוחד של ספר ישן. 

סיימתי לקרוא את הפרשה וקצת לפני שבאתי לשמוע את סיוון מדברת על הפרשה הזאת, הגיע הטלפון שפך לי את החיים ושמט את הקרקע מהרגליים שלי. 

מסתבר שצדקתי עם ה-Type B הזה מהפוסט הלפני קודם מאמצע ספטמבר. אפשר להגיד שזו הייתה קצת נבואה שהגשימה את עצמה. 

Type B השני התאבד גם הוא. וכנראה שהבן שלי בן השנה וחצי (דאז) ראה בשניהם משהו משותף שאף אחד מאיתנו לא ראה בזמנו. 

את האובדנות הארורה הזאת. 

אז הצטרפתי רשמית למעגל השכול, עכשיו המשפחה הגרעינית שלי שכולה ואנחנו אחד פחות. 

זה קרה מוקדם מדי, והוא היה צעיר מדי. וכל הזכרונות ילדות שגדלנו ביחד כבר כמה חודשים טובים רצים לי מול העיניים ואני מבינה שחלק ממני הלך איתו לקבר. 

אני מרגישה כבר כמה שבועות באירוע רב נפגעים, עם כל כך הרבה חזיתות לאייש, ואני כבר לא יודעת מאיפה תבוא הפגיעה הבאה. 

את מי אנחנו עוד מפספסים? 

ברגע ששיתפתי את זה, פתאום צצו כמו פטריות אחרי הגשם עוד ועוד אנשים שזה קרה לקרובים ביותר שלהם. 

"שארי מתאבדים" קוראים לזה. זה בכל מקום. 

ואז נזכרתי בקטע הזה בהארי פוטר בתחילת השנה החמישית כשהם בדיוק הגיעו להוגוורטס ויורדים מהרכבת, והכרכרות ללא סוסים - 

פתאום מחוברות לסוסים אמיתיים. שמסתבר שהסוסים האמיתיים כל הזמן היו שם, אבל רק מי שהיה עד לרצח מסוגל לראות אותם. 

זה באמת קטע גאוני, זו מטאפורה כל כך נכונה בחיים. כמו כתם רורשך שאתה יכול לראות בו רק את ההשתקפות של הזוועות שהיו לך בחיים. 

אז אני מרגישה שהתחלתי פתאום לראות את הסוסים האפלים, ו... oh boy... כמה שהם אפלים. 

לא הצלחתי יותר לחזור לקרוא את הפרשות מאז. ואני כבר לא מחכה בכיף לכניסת השבת. ולא מסוגלת כמעט לעשות קידוש או לספור צלחות לשולחן. 

פעם אהבתי לבוא לארוחות שישי אצל ההורים של בעלי כשאח שלו החוזר בתשובה היה מצטרף, כי הוא היה מזמר כל הזמן שירי שבת יפים, 

וזה היה נורא מרגש. והיום אני לא מסוגלת לראות את השמחה הזאת או להקשיב לשירים האלה, זה עושה לי רע. ממש רע. 

נהייתי צינית וממורמרת, ויש מורכבות מאוד גדולה עכשיו בתוך המשפחה, להתמודד עם הורים שכולים שכל אחד עובר את האבל אחרת וזה גורם 

לסכסוכים בינם לבין עצמם והמון עליות ומורדות (בעיקר מורדות כרגע). 

חוץ מהכאב על האח הקטן שאיבדתי, זה בעיקר פיזר את מסך ההכחשה שבניתי בשנתיים וחצי האחרונות על הפחד מלאבד ילד. 

וזה כל כך מפחיד ומשתק ומעורר אשמה. שלפעמים אני ממש לא יכולה לנשום. 

ובעיקר אני מסתכלת על הבן שלי, וזה עושה לי פלאשבקים לאח שלי כשהיה בדיוק בגילאים האלה, אני ממש זוכרת את זה, אני זוכרת כל שלב 

ושלב בחיים הקצרים שלו. בעיקר בילדות. הייתי כבר בת כמעט 5 כשהוא נולד, אני זוכרת כשחזרו איתו מהבי"ח, אני זוכרת אותו משתין בקשת 

על ההורים שלי בהחתלות, זוכרת שעשו לו אמבטיה בכיור כשהוא היה ניו בורן, זוכרת אותו עם טיטול, לומד לזחול. זוכרת אותו לומד ללכת, 

זוכרת את הידיים הקטנטנות שלו שמבצבצות מבעד לשרוול של המעיל כשהוא יושב באוטו בכיסא הבטיחות שלו. זוכרת אותו רץ ומקפץ בכל הבית, 

מטופף על הרצפה על הרגליים היחפות שלו בכזאת שמחה והתלהבות. זוכרת אותו לומד לדבר ומתחיל להגיד מילים, ובעיקר כל הזמן אמר "מה זה?" 

כי הוא היה באמת נורא סקרן כל הזמן. ואני חושבת שבאיזשהו מקום הסקרנות הזאת קצת הרגה אותו בסוף. 

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא למד לכתוב את השם שלו ובאיזה הלם הייתי שהוא כבר כותב. זוכרת שלא האמנתי לסבתא שלי כשהיא 

קראה לי לבוא לראות. ואז ראיתי את האותיות כתובות בדפוס על פיסת נייר - השם הפרטי שלו. בכתב יד. וככה בדיוק נראה השם שלו ביום 

של הלווייה, כתוב בכתב יד טרי על שלט מאולתר על מקל, תקוע בתוך ערימת אדמה מעל בור שעוד שניה הכניסו לשם את הגופה שלו. 

אני זוכרת את הרגע הזה בלוויה שראיתי את השלט עם השם שלו וממש נזכרתי ברגע הזה שהוא למד לכתוב, כאילו הוא עצמו בא וכתב מבעוד 

מועד את השם שלו על המצבה והכין לעצמו את הקבר. במובן מסוים זה באמת מה שהוא עשה ברגע שהוא בחר לסיים לעצמו את החיים. 

הייתי לפני שבוע במסיבת יומולדת 3 של האחיין שלי מהצד של בעלי. והכל היה בסדר עד שהביאו את העוגה והתחילו להשמיע את השיר 

"איפה העוגה", שזה עשה לי פלאשבק לאיזה יום שהוא חזר מהגן ולא הפסיק לזמזם את השיר הזה (בעיוות נורא חמוד, לקח זמן להבין 

איזה שיר הוא בדיוק שר). ובבת אחת הדמעות התחילו לעלות לי בגרון אז הסתגרתי בשירותים וחיכיתי שהשיר המזדיין הזה ייגמר כבר. 

ואז הגיעו עוד ועוד שירים מהתקופה הזאת, כנראה היוטיוב נתקע על רצף שירי "הופ" בדיוק מתחילת שנות ה-2000, כשהוא היה ילד קטן, 

ואלה בדיוק היו כל השירים שהוא גדל עליהם, הקליפים הספציפיים האלה שאני זוכרת אותו צופה בהם בטלוויזיה. 

ממש לא יכולתי לסבול את זה. 

ולא יכולתי לסבול את פורים, לא יכולתי לראות ילדים הולכים מחופשים ברחוב. והבן שלי רצה להצטרף לחגיגה ובסוף שלחתי את אבא שלו 

שילך איתו וישמח איתו, ואני לא יכולתי להיות חלק מזה. 

ועכשיו ליל הסדר שבמקום ללכת למשפחה של בעלי אנחנו בסוף אצל המשפחה שלי כדי להיות באותה סירה עם כל בעלי האסון. 

שנרגיש חופשי להתמרמר. 

אני לא ממש יכולה להכיל שמחה אמיתית כרגע. 

ואני לא מבינה למה הייתי חייבת לראות את סוף עונה 2 של פאודה עם שירין שתולה את עצמה. ואז הוא עושה לה החייאה. 

ואני יושבת מול המסך ובוכה, ובוכה, ומקווה שאולי ככה זה ייתן לי איזה הזדמנות לעשות שחזור של האירוע שלא באמת הייתי בו, 

אבל סוג של יעזור לי להבין מה קרה שם. כי זה בדיוק מה שקרה שם. לו. 

וכל פעם אני עוברת בבית של ההורים בפינה הספציפית שבה הוא עשה את זה ועוברת לי חלחלה בגוף, אני לא מבינה איך הם יכולים. 

איך הם יכולים לעבור שם כל פעם מחדש ולתפקד שם ככה. 

אני שונאת את איך שהבית שלהם נראה עכשיו מאז השיפוץ המגעיל שהם עשו לו, אני מתגעעגת לתקופת הפרה-קורונה שהבית הזה עוד 

היה מארח, שכל המשפחה עוד הייתה שלמה, שכולם היו קיימים. 

שהיה לי אח לדבר איתו. 

בכלל לא שמתי לב כמה הוא באמת היה כרוך בחיים שלי. הוא היה כל כך שקט, ובקושי היינו מדברים. 

אבל כשכבר כן היינו נפגשים ומדברים, היה לנו קשר נהדר, והיו לנו בדיחות מפגרות, ורק הוא היה מבין וזורם עם ההומור הטיפשי שלי. 

היום כבר אין לי אף פרטנר לבדיחות הבהמתיות והמטופשות האלה על פרצוף מפגר שעשיתי למישהו או תכנית ילדים קריפית שיכולנו לצחוק עליה ביחד. 

המים השקטים שלו חדרו מאוד עמוק, אבל הוא עצמו כנראה נפל יותר מדי עמוק ועכשיו כולנו צריכים לחיות עם האשמה הזאת. 

שלא היינו שם בשבילו, לא מספיק. 

סליחה שלמרות שידעתי, לא עשיתי כלום כדי למנוע. 

כן, היו סימנים. 

כן, ידענו. 

כן, ראינו. 

לא מנענו. וזאת כבר פעם שניה. 

ויש לפחות שניים שנכון לעכשיו הם עדיין חיים (עד כמה שידוע לי) וברור לי שהם בסיכון למות ככה גם כן. 

והאמת, שממש אין לי כוחות לחשוב עליהם או לנסות להגיד משהו כדי להציל אותם מעצמם. 

בתכלס זה לא התפקיד שלי, אני לא קרובה אליהם והאימהות שלהם מודעות לזה. 

איפה שהייתי הכי קרובה והכי צריכה לעזור, לא עזרתי. לא מנעתי. עמדתי מנגד ונתתי לזה לקרות. 

ידעתי שזה יכול לקרות. 

ועדיין. 

איזו מן אחות אני? 

לא ידעתי שכל כך מהר הטווח הארוך יהפוך להיות טווח קצר ושבעצם אין טווח ארוך. 

לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. 

ולפעמים זה ממש שורף ואני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. 

אני רק רוצה קצת שקט לברוח לעולם הפנטזיה שלי ולשכוח קצת מכל המשקולות של היומיום. 

לרחף קצת מעל הדכדוך הזה שהוא השאיר אחריו, ובעיקר לבקש ממנו סליחה. 

סליחה שלא הייתי מספיק חזקה להכיל את האובדנות שלך ולעזור לך. לא ידעתי שסבלת כל כך. לא עד כדי כך. 

זה היה הרבה יותר קל אם הייתי יודעת שהוא באמת במקום שכולו טוב, 

אבל נכון לעכשיו הוא פשוט במקום שכולו כלום. וגם הוא ידע את זה כשהוא עשה את זה, 

והוא עדיין העדיף את זה על פני החיים. 

באמת לא יודעת כבר מה לעשות