אנשים מצחצחים שיניים - יורקים הכל בפעם אחת ולא טורחים לשטוף את הפה, ואז מתנהגים כרגיל כאילו הכל בסדר?! 

הלו?!! כל מי שאני מכירה שוטף את הפה עם מים אחרי הצחצוח! 

ואפרופו סרטים - למה תמיד כששני אנשים שרק התאהבו (גם אם הכירו המון זמן כידידים) ושוכבים בפעם הראשונה 

(בלי שהם בתולים) - זה תמיד עובר חלק, הם ישר נהנים ויודעים בדיוק מה הפרטנר/ית אוהב/ת? בד"כ כשאנשים מחליטים לעשות 

איזשהו סוג של סקס ביחד, מתחילים בדברים אחרים (לוא דווקא סקס מלא), וגם כששוכבים - יש בד"כ איזשהו תיאום ציפיות מינימאלי, 

גישוש באפלה שעוזר להם להבין מה הצד השני אוהב ומה לא (לא בהכרח במילים).. הסדרה היחידה שבאמת הציגה יפה את הנושאים האלה

הייתה "סקס והעיר הגדולה" (גם שם היו דברים לא הכי אמינים אבל מילא), ומאז אף סדרה או סרט לא הראו שום דבר דומה. 

אני מבינה שסרטים לפעמים הם סוג של פנטזיה ואפילו אמורים להיות רחוקים מהמציאות כי זה מה שאנשים אוהבים בלראות אותם, 

אבל היי - מה לגבי מינימום של אמינות? 

מוזר. 

אז נכון שאני סטודנטית לכלכלה (שנה ג' עוד מעט) - זה לא הופך אותי לאחת שיודעת משהו על הכלכלה בישראל (או בעולם). 

כלומר זה שעשיתי כמה קורסי מיקרו ומאקרו (בשילוב קורסי מבוא של סטטיסטיקה ומתמטיקה) לא ממש נתן לי ידע שימושי. 

אבל זה כן נתן לי דבר אחד: היום אני מבינה עד כמה אנחנו בעצם לא יודעים כלום. מהדיונים בפייסבוק כל אחד בא ומתחיל 

להציע כל מיני הצעות בסגנון "צריך לעשות ככה.. צריך לעשות ככה.. ביבי לא מבין ש... לפיד לא מבין ש..." - ואם זה היה 

כל כך קל - למה לא עשו את זה כבר קודם?! מה, מישהו מכם - אנשים צעירים - הלך ועשה תחקיר על שוק החלב וכל כך 

מבין אותו על כל חלקיו ומורכבויותיו שאתם מרשים לעצמכם ככה לבוא ולזרוק הצעות לאוויר? לא חושבת. 

היה ראוי לעשות קודם כל ניתוח שוק מעמיק לפני שבאים ומדברים על מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות - למה אתם לא 

מספיק מתעמקים בשאלה "למה כל כך יקר פה?" במקום לצאת בהצהרה "כל כך יקר פה זה לא בסדר! העשירים גונבים לנו 

את הכסף והפוליטיקאים מושחתים, בוהו!!" 

אי אפשר ללכת לזרוק הצהרות לאוויר ובטח שלא להכליל את כל המוצרים. שוק החלב זה משהו אחד ושוק הלחם זה משהו אחר. 

לכל שוק יש את הייחודיות שלו וצריך לחקור ולנסות להבין את שרשרת הייצור והמכירה, ושם לנסות להבין מה הגורם להתייקרות 

הזאת. ברגע שנבין מה הבעיה - אז יהיה מקום לחשוב על למצוא פתרון, אבל התלהמות, צרחות וכרזות בטח שלא יטפלו בשורש 

הבעיה. 

אבל עזבו רגע את זה, אני לא ממש מתכוונת עכשיו לעשות ניתוח שוק או משהו בסגנון. בואו נסתכל שניה על משהו הרבה יותר 

פשוט וקטן מזה: הצריכה שלנו. מה כולם כל כך בוכים על מחירי החלב? שלא לדבר על מילקי... בואו נהיה כנים רגע: אם כולנו 

היינו דואגים לתזונה שלנו שתהיה נכונה- צריכת החלב הייתה פוחתת לפחות בחצי (אם לא יותר) ואז היינו רגישים הרבה פחות 

למחירי החלב. אני לדוגמה קונה קרטון חלב בערך פעם בשבוע-שבועיים וזה בהחלט מספיק- כי כל השימוש של החלב הולך רק 

על קפה. אנחנו לא מחזיקים קורנפלקסים בבית כי רובם לא בריאים ומלאים סוכר, והחלב באופן כללי לא ממש בריא לגוף. 

בתזונה נכונה מומלץ ממש להמעיט במוצרי חלב: א' כי בני אדם לא אמורים לאכול הרבה חלב כשהם מבוגרים, זה טוב בעיקר 

לילדים וטף כי זה חשוב להתפתחות שלהם, וגם אז עדיף שזה יהיה חלב אם ולא חלב פרה. כשגדלים- הגוף מתקשה לעכל את 

החלב וזה פשוט לא בריא לנו. ב'- זה מחמיר אסטמה, מאוד! כאסמטית חוויתי את זה על בשרי ואני לא היחידה. 

כל המילקי / גבינות לבנות / גבינות מלוחות וכו' - פשוט לא בריאים לנו! אז חוץ מהחלב שאני קונה פעם ביובלות (וגם ככה כשליש 

ממנו ממילא נזרק לפח כי התוקף עובר לפני שאנחנו מספיקים להשתמש), אני קונה קוטג' מדי פעם וגבינ"צ - וגם באלה השאיפה 

היא להמעיט. אז כמה כבר מבזבזים עליהם לחודש? ממש גרושים. אני לא חושבת שזה שווה את המאמץ בכלל, מצדי שמילקי, 

באדי ודני יעלו 100 ש"ח - למה שזה יפריע לי אם אני כמעט ולא צורכת חלב? חיסכון לכיס ולגוף. שווה מחשבה. 

ובואו נדבר קצת על בשר - גם הוא יקר, לא? ועזבו את עניין האידיאולוגיה של הצמחונים והטבעונים לרגע... אני מסתכלת על 

תזונה נכונה נטו, שכוללת בתוכה דברי בשר וחלב. המנה המומלצת של בשר (עוף/דגים/בקר וכו'..) היא כ-100 גרם ליום. 

ולא חייבים אפילו כל יום, להפך - יהיה הרבה יותר טוב לאכול בשר/עוף/דגים כפעמיים-שלוש בשבוע ובכל שאר הימים לאכול 

למשל קטניות - אוכל מאוד זול שיכול להיות מאוד טעים, שלא לדבר על בריא. והנה פתרנו עוד בעיה! אם כולם פה יצמצמו את 

צריכת הבשר שלהם לכמות המתאימה לגוף האדם, הסבל של המוני חיות ייחסך מהן. יהיו הרבה יותר אדמות פנויות ומגדלי 

הבקר יצטרכו לגדל/לרכוש פחות אוכל בשביל הפרות שלהם. הנה צמצמנו גם את שוק הבשר ביותר מחצי (שכן אנחנו אוכלים 

הרבה יותר מפי 2 מהכמות המומלצת לאדם ביום). אז תזונה נכונה פה תחסוך סבל מיותר לחיות, עלויות מיותרות לצרכן וכן 

בריאות (שלא תסולא בפז). 

כמובן שהרשימה עוד ארוכה. למשל- חטיפים- מתוקים ומלוחים כאחד. במתוקים יש המון סוכר ובכלל לא מומלץ לצרוך אותו, 

ובמלוחים - כמויות המלח פשוט לא בריאות לנו. למה סתם לבזבז כסף על דברים שמזיקים לגוף? זה בדיוק כמו סיגריות. 

אז אני לא אומרת לכם להפוך לרובוטים חסרי יצרים שלא נהנים אף פעם ולא אוכלים שום דבר טעים וכיף. 

לא, אני רק אומרת להיכנס לפרופורציה ולאזן את החיים שלנו - לא אמרתי להוריד לאפס את צריכת החלב, הבשר, המלח והסוכר. 

אמרתי רק להפחית אותה בצורה כזו שתתרום לבריאות שלנו. אם פעם בשבוע אוכלים עוגת שוקולד עתירת קלוריות או 

אוכלים המבורגר של 300 גרם במסעדה - זה בסדר גמור. אבל ברגע שאנשים כל יום ביומו חיים על מעדני חלב ממותקים, 

שותים כמויות חלב עם קורנפלקסים לא בריאים, וכל לילה יוצאים לפאב ושותים כמויות של אלכוהול + המבורגר מלא בשר שמן 

עם צ'יפס והכל... מצטערת, דיבורים על יוקר המחייה במצב הזה גורמים לי לדמיין חבורה של חזירים שמנמנים ומפונקים שרק 

בוכים על זה שהם לא קיבלו עוד ממתק. 

תאמינו לי - תשנו קודם כל את הצריכה שלכם, תעשו שינוי פנימי. רק אחר כך יש מה לרוץ ולשנות את החוץ. 

הדברים הכי בריאים כמו ירקות וקטניות הם גם הזולים ביותר (אם יודעים איפה לחפש, ויש איפה, למשל רמי לוי). 

תשימו לב שדווקא הדברים היקרים הם לרוב אלה שפחות בריאים ודווקא מזיקים לגוף. 

תשנו רק את זה וזה יעשה פלאים. כל השוק יתהפך מזה... הכל ישתנה. זה הרבה יותר פשוט מלהאשים סתם פוליטיקאים וטייקונים. 

אני לא חס וחלילה מזלזלת במה שאומרים פה הכלכלנים ואלה שמובילים את המחאה החברתית, אלא אני חושבת שיש מקום פה 

לשני דברים. כן, הראשון זה מה שאמרתי ואף אחד לא באמת טורח ליישם אותו. השני- כן, בהחלט לא יזיק פה שינוי בשיטה. 

"אתה שונה מחבריך באלפי מדדים, בעברך, במהותך ובתכליתך. ההשוואה תרחיק אותך מחייך" 

"זוהי מעלה גדולה כאשר האדם חפץ ומשתוקק בהצלחת חברו, גם אם הוא עצמו אינו מצליח"

"לכל אדם יש נקודה מיוחדת משלו.

חפש ומצא את שלך, התרכז ושמח בה.

כך תוכל לאהוב באמת, כך הטוב אשר בחברך לא יפריע את חייך"

 - רבי נחמן מברסלו. 

אז כן, אני מוצאת את עצמי המון פעמים מסתכלת בקנאה, מרירות וציניות על הצלחה של אנשים: 

החל מהחברות המאוד קרובות שלי וכלה בכל מיני אנשים שפעם הכרתי ומעולם לא סבלתי, ואיחלתי להם רק רע. 

ככל שאני מרבה לעקוב אחרי פרופילים של אנשים בפייסבוק מתוך סקרנות מה איתם, ואני עושה את זה לאחרונה 

בעיקר לכל מיני בנות שהיו איתי בבי"ס ומיררו את חיי שם. מסתכלת בתמונות הכביכול יפות ושמחות שלהן בעין צרה, 

כועסת עליהן ומנסה להגיד לעצמי שלא באמת טוב להן, ושעצם האקט הזה של העלאת כל כך הרבה תמונות לפייסבוק - 

כשההגדרה היא "ציבורי" (משמע לא רק חברים יכולים לראות, אלא גם אנשים כמוני) - מראה עד כמה הן מגעילות בעיניי. 

ואז אני תופסת את עצמי וחושבת: "מה לעזאזל את עושה?! את מבזבזת את זמנך היקר בקנאה ואיחולים רעים לאנשים 

שמעולם לא היו שווים את המבט שלך? את מסתכלת על ההישגים של החברות שלך ומקווה לחכות איפה הן יפלו? 

את שמחה בשמחתן רק כאשר הן במקום יותר נמוך ממך??? מה זה?! איזה מן בן אדם את?!" 

נכון, אלו תכונות אנושיות בסה"כ, אנשים הם קנאים ומה לעשות - עם כל הפרגון שבעולם, כאשר אנשים (כלשהם) יותר 

מוצלחים מאיתנו - קרובים אלינו ככל שיהיו -זה מעצבן אותנו. ומי שזה באמת לא מעצבן אותו - כל הכבוד, הלוואי עליי. 

אז קראתי קצת ביום כיפור ספרים על ההלכה היהודית (מה בדיוק המצוות בחגים ולמה עושים אותן) - ספר שקצת עצבן אותי 

אבל מילא, ואז קראתי את "אין מקום רחוק" - שזה לקט ציטוטים (או פירושים של ציטוטים) שנאמרו ע"י רבי נחמן מברסלו. 

הבן אדם הזה אמר דברים כל כך חכמים - עושה רושם שהוא בעצמו לא ממש האמין שאלוהים קיים, או שלפחות לא ממש היה 

איכפת לו אם אלוהים קיים או לא. הוא בעיקר מדבר על כוחה של האמונה - ומסביר איזה טוב היא עושה לאדם. 

ואז חיברתי את זה למצוות שקראתי שצריך לקיים בספר על ההלכה היהודית, והבנתי איזה דברים טובים יש בדת שלנו 

וכמה שזה לפעמים טוב להיות מאמין - או יותר נכון - כמה חבל שאני כבר לא מאמינה באלוהים. 

האמונה הזאת שיש מישהו ששומר עליך ורואה אותך גם כשאתה לבד וגם כשהחיים בזבל - כל כך מחזקת! 

היא מעודדת אותך כשאתה עצוב / מדוכדך, וכן ממתנת אותך כדברים מאוד מצליחים לך ושומרת אותך עם הרגליים 

על הקרקע (שהדברים לא יעלו לך לראש, תזכור תמיד שאתה רק בן אדם). יש בזה משהו מאוד בריא שהתחלתי 

פשוט להעריץ. וכאן זה מתחבר בדיוק לציטוטים שלו שהבאתי בתחילת הפוסט: האמונה הזאת שיש מי שרואה אותי 

ומעריך אותי על כל תכונותיי (אלה שאני אוהבת ואלה שאני פחות אוהבת בי) - היא זו שתאפשר לי לשחרר ולהיות רגועה 

בכל מצב - גם במצבים בהם אני רואה אנשים שמצליחים יותר ממני - כאלה שאני אוהבת וגם כאלה שאני שונאת. 

הייתי רוצה להגיע למצב שאני יכולה באמת ובתמים לשמוח בשמחתם של אחרים ולאחל את הטוב ביותר לאויבים שלי 

(הכל כמובן במתכונת "חיה ותן לחיות", כי אם מישהו ירביץ לי - אני לא אטה לו את הלחי השניה כמו שבנצרות מצווים, 

אבל גם לא אחזיר לו בסטירה. אם לא הספקתי לבלום את המכה שלו אני אלך אחורה כל זמן שאני עם הפנים אליו- שלא 

יפתיע אותי פתאום מאחורה, וכשאהיה מספיק רחוקה, אפנה לו גב ואתרחק בלי בעיה ובלי טינה). 

אני בטוחה שזה היה הופך אותי לאדם הרבה יותר רגוע. 

תמיד להסתכל איך אני ביחס לעצמי ולאתגר את עצמי בהתאם - כדי לא לדכא את התחרותיות וההישגיות, כי הן כן בריאות במידה. 

אבל כל התסכול הזה שיש לי לפעמים - על בנות יותר יפות ממני (בעיקר כשחבר שלי מציין את זה), על אנשים שהתקדמו מאוד 

והצליחו להרוויח המון כסף - התסכול הזה לפעמים אוכל אותי מבפנים ואני נהיית בן אדם שפחות נעים להיות בקרבתו. 

אני לא רוצה להיות כזאת, אני רוצה להשתנות. 

אני רוצה לשחרר. 

אולי אני צריכה לשכנע את עצמי להאמין ולזכור שזה לא באמת משנה אם אין או יש מישהו/משהו ששם לב אליי, 

אלא שרק ההרגשה שלי שאולי זה כן קיים, היא זאת שחשובה. 

הרי מה איכפת לי לחיות את חיי באשליה ש"בורא עולם" קיים ורואה אותי? 

הרי אם הוא קיים אז יופי, ואם הוא לא קיים (והוא לא) - אז מה איכפת לי? מה רע להעביר חיים שלמים בשקר 

אם השקר הזה יגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי ולהיות יותר ידידותית לסביבה? 

חומר למחשבה.