המצב רוח שלי זז בין מצב סטטי מתפקד וסביר עם קצת אובך מסביב, לבין סערת רגשות טוטאלית של בכי פתאומי ובעיקר געגוע שצורב בנשמה. 

רגשות אשם על איך זה בטח משנה לי את האימהות, ומה המשמעות של האימהות שלי בכלל עכשיו. 

הידיעה שלא יהיה לי ילד רביעי כי הוא היה הרביעי, והמחשבה על אולי לגדל עוד תינוק/ת בעתיד שיזכירו לי אותו בתור התינוק שהוא היה, זה ממש בלתי נסבל. בסדר, אני לא בלחץ על זה. זה לא שרציתי עכשיו וזה מה שמעכב אותי, גם ככה אני לא רוצה עכשיו עוד. אבל כל הפרספקטיבה שלי השתנתה. 

ואני עייפה. כל הזמן עייפה. 

אני כל הזמן בכוננות, כל הזמן חושבת מאיפה יבוא הטריגר הבא ואיזו צורה הוא ילבש. 

מה זה יהיה הפעם? שיר ילדים שהוא היה מזמזם כשחזר מהגן? Chat GPT שהוא חיכה לגרסה 4 ובסוף הוא כבר לא זכה לראות אותה יוצאת? 

סתם דיבורים כלליים על מוות ואובדנות אצל אחרים? שיח עם פירות שהוא ממש אהב? לבקר את ההורים ולראות מבחוץ שהחלונות בחדר שלו תמיד סגורים והתריסים כבר מעלים אבק? 

נכנסתי לשם לא מזמן, למרבה הטמטום. הוא הרגיש פתאום כל כך קרוב ולרגע היה נדמה לי שהוא עוד שניה ייכנס שוב כאילו הוא מעולם לא עזב. 

וישב איתי על המיטה שלו ויספר לי איך זה מרגיש לתלות את עצמך. הוא ייכנס לפרטים עם תיאור מחריד תוך כדי קולות להמחשה ואני אפסיק אותו 

באמצע מרוב חלחלה וזעזוע ואשאיר אותו לבד עם הזוועה, כמו שתמיד עשיתי כשהיה חי. 

אין לי יותר מה להגיד, חוץ מזה שאני נורא מצטערת, ומתגעגעת, וסליחה שלא הייתי שם בשבליך.