היו לי עכשיו כמה ימים רצופים של חופש מהעבודה ואחרי יומיים מאוד עמוסים של ליל הסדר והיום שלפניו שהייתי עסוקה במלא בישולים וסידורים בבית של ההורים בעיקר יחד עם אמא, הרגשתי שזה הציף אותי מנטאלית, רגשית ופיזית. לא הבנתי עד כמה עד שהגיע יום שישי ופשוט לא הייתי מסוגלת לתפקד. 

גם לא היה בשביל מה לתפקד. 

ממש חיכיתי שיהיה לי קצת חופש מהעבודה כדי לנוח, ודווקא אני מרגישה שזה אפקט הפוך, שכמה שאני נחה יותר (=בינג' בנטפליקס) ככה אני רק מתמכרת לזה יותר ורק רוצה עוד ועוד וגם אם מפסיקים אותי אחרי 4 שעות אז אני מתעצבנת ומרגישה שלא הספיק לי. 

כמו שיש הצפה סנסורית פיזית אז הפעם הרגשתי שאני מוצפת מנטלית-רגשית. 

אבל ברגע שכבר קבענו עם חברים והייתי חייבת ללכת (בשעתיים איחור כמובן) אז זה הוציא אותי מהבאסה והעביר לי את הזמן לכמה שעות. 

ואז חזרתי לבינג' יחד עם בן השנתיים שלי שטיפס על הקירות כל השעות האלה בבית והעסיק את עצמו עם כל מיני דברים מלכלכים, 

ואני רק רוצה קצת שקט ממנו ומהכל, ועושה את המינימום האפשרי, רק מסתכלת מדי פעם לראות שהוא לא עושה משהו מסוכן או נזק בלתי הפיך לבית, 

קופצת מכל רעש חשוד שאני שומעת של רשרושי זכוכית או דברים בסגנון כדי להוציא לו את הצנצנת מהיד ולהגיד לו ש"זה לא משחק". 

ואז אני בעצם חושבת לעצמי "אבל מה פה כן משחק?" ונזכרת שהוא מסכן, שאני חונקת אותו עם הדכדוך שלי על אח שלי, ושאני מפילה 

את כל המשפחה שלי יחד איתי למטה. 

בתכלס אין מה לעשות, זה גלים כאלה שמשפיעים על כל הסביבה. 

אני מניחה שאני צריכה להיות קצת פחות קשה עם עצמי לגביו, ולהבין שזה טבעי שהוא יהיה מושפע מזה שאני מאוד עצובה ומדוכדכת בזמן האחרון, 

ובעיקר חסרת אנרגיות. אין לי סבלנות לקרוא שום דבר או להקשיב לשום דבר, רק טקסטים קצרים וכל מיני שטויות בפייסבוק, רק סדרות פעולה 

שמסיחות את הדעת מהמציאות. והרבה, הרבה ממים בקבוצות מצחיקות בפייסבוק - הרבה הרבה אסקפיזם, כי גם כשמסתכלים החוצה המצב לא מדהים. 

יש איזו תחושה קצת של דיכאון לאומי בגלל כל הסיפור עם הרפורמה וההפגנות והפילוג בעם, ועכשיו גל הפיגועים המזעזע שהגיע גם כן. 

ופתיחת המקלטים ושוב פעם אולי יהיו טילים ומלחמה. 

כל מיני קולות רקע שמהדהדים וגם קצת גורמים לספינה לשקוע עוד קצת. 

אני ממש יכולה להבין למה אמא שלי נון סטופ בדיכאון אחרי אח שלי. קודם כל כי היא האמא... אני לא יכולה (ולא רוצה) לדמיין את גודל האובדן שלה. 

רגשות האשמה המטורפים שמתקיפים אותה מכל הכיוונים. אבל גם כי אין לה תעסוקה כרגע, אין לה עבודה, היא בפנסיה. 

וכולם סביבה עובדים. 

אני אחרי שקמנו מהשבעה ועלינו לקבר, במשך איזה יומיים ניסיתי לחזור לעבוד מהבית (יענו בהדרגה) ופשוט לא הייתי מסוגלת. וזה יכול היה 

להימשך ככה גם שבועיים אם לא היינו נמצאים בתקופה ממש עמוסה ובפיגור בלו"ז, אם לא הייתי חייבת להספיק דברים. כי בנו עליי. 

לא רציתי לאכזב. אז הכרחתי את עצמי לקום, להתלבש, להתאפר, וכל פעולה כזאת שעשיתי, הייתה הפעם הראשונה מאז. 

כי כל פעולה כזאת, הפעם האחרונה לפני זה שעשיתי אותה הייתה עוד כשהיה לי אח, ולחזור על זה בלעדיו זה כאילו להנציח את זה שהוא כבר לא פה. 

אז הפעם הראשונה הכי קשה (אצלי). 

הכרחתי את עצמי רק כי הודעתי לכולם שאני מגיעה. והגעתי, באיחור של יממה ושעתיים. 

ואיך שהגעתי, נשאבתי לעבודה האינטנסיבית, האפורה, המוטונונית והכל כך מרפאת. מי חשב שלעבוד עם אקסלים ירגיש לי כל כך טוב. 

העיקר קיטרתי שאין נשמה בעבודה שלי, שאין בה מטרה, שזה לא עונה על התשוקה שלי לעשייה משמעותית. 

ובסוף זה היה דבר הכי טוב שקרה לי אחרי האסון הזה. הדבר היחיד שמשך אותי קדימה. 

זה, והילד שלי - שבשבילו הייתי חייבת לשמור קצת על סוג של שגרה נורמלית. ובזכותו ראיתי שהחיים ממשיכים קדימה. 

הוא לא כ"כ הכיר אותו. כלומר הכיר וזיהה והיום עדיין מזהה מהתמונות ויודע מי זה ושואל למה הוא לא בא, אבל הוא לא היה חלק אינטגרלי 

מהחיים שלו. אז מבחינתו לא קרה כלום, לא השתנה כלום בחיים חוץ מזה שפתאום אמא נהייתה נורא עצובה, והוא ראה אותה פחות, ובילה 

יותר זמן עם הבני דודים שלו והסבא והסבתא מהצד השני. ויותר עם אבא. וכשהוא כבר כן היה איתי אז הוא היה מוקף במיליון סוגי עוגיות 

ומיצים ממותקים (שלקח לי חודשים לגרום לו לחזור לשתות בעיקר מים!) והיה מבסוט ברמות. זו הפרספקטיבה שלו על כל הסיפור, 

אז זה מאוד מרענן לראות מישהו שרואה ככה את הדברים, וזה עזר לי להבין שזה לא סוף העולם. 

זה כן היה סוף העולם של אח שלי, ומבחינתו סוף העולם באופן כללי ממש מעבר לפינה עבור כולנו בגלל משבר האקלים, 

אבל בניגוד אליו, אני בכל זאת (כמו כל בני האדם הנורמטיבים והממוצעים) פיתחתי מנגנון הגנה של הכחשה ואני משתדלת לא לחשוב 

על סוף העולם האמיתי. 

העולם הרגשי שלי ממשיך קדימה. 

וההמשך הזה קרה רק כי משכו אותי, בכוח. 

ואת אמא אף אחד לא מושך, היא ממשיכה לשקוע. 

ובתכלס היא צדקה ועדיין צודקת, כי אפשר ממש לבקש ממני עזרה. 

כמה שניסיתי להתכחש לזה ולהוכיח אחרת, בתכלס אי אפשר להיעזר בי. 

אני במצב הכי טוב מבין שלושתנו (האחים שנשארו........) ולמרות זאת לא מסוגלת לעזור יותר מהמעט שאני מצליחה מדי פעם. 

אני יודעת שכמו שתמיד היה - זה לא מספיק. זו טיפה בים. ואח שלי היה נושא בנטל הזה יום-יום. 

ומעצבן אותי שכל פעם שמזעיקים אותי לשם, זה רק בשביל להחליף אותו בפונקציות שהוא היה עושה, כי עכשיו הן לא מאוישות וחסר כוח אדם. 

וזו המהות היחידה של האובדן שלו, שחסרות ידיים עובדות. שחסרה עוד בייסיסיטר להשגיח על פול הנכדים שהגיעו לעולם בזמן ממש לא טוב. 

אין לי כוח לשמור על ילדים מופרעים של אמא שלא לקחה אחריות על החיים שלה ונזכרה פתאום שהיא רוצה לבנות קריירה מאפס ועכשיו תקועה איתם. 

ובעצם היא אף פעם לא רוצה להיות איתם, מצידה שייקחו לה אותם לתמיד. או ככה לפחות זה מרגיש לי מהצד, בכל הפעמים שאני שם. 

מניחה שזו תמונה קצת מעוותת ושאני אקסטרה שיפוטית כלפיה בעניין הזה, אבל ככה אני מרגישה. והיא מעצבנת אותי בהתנהלות הזאת. 

בעיקר כי זה קצת מרגיש לי שיש לה חלק בעניין, שכל ההתנהלות שלה והנפילה שלה על הצוואר של ההורים שלי הכניסה לחץ מיותר למערכת, 

אותה אקוסיסטם שאח שלי היה בה, ונאלץ לעזור המון, כי העומס הכלכלי והתפקודי והרגשי הזה נפל גם עליו. 

וממש קשה לי שלא להאשים גם אותה. 

כן, אני מפנה אצבע מאשימה להמון אנשים. 

זה בסדר, הם לא צריכים לשמוע את ההאשמות שלי, הם כבר מאשימים את עצמם גם בלעדיי. 

במיוחד אמא שלי, שמניחה שהדיכאון אחרי לידה שהיה לי איתו וכל התקופה החרא שלתוכה הוא נולד, גרמה לו לבנות בסיס מאוד רעוע לחיים. 

אי אפשר לאשר את זה, ואי אפשר להפריך. זה כמו שאי אפשר להוכיח שאלוהים לא קיים. 

לכי תוכיחי ש(כבר)אין לך אח. 

אבל כן, חוץ מהאשמה הטבעית של ההורים, אני קצת מאשימה גם את אחותי. ואת החבר ה"טוב" שלו. ואת עצמי. 

ואת ההתחממות הגלובלית ואיסור ההפלות בארה"ב ונסיונות הרפורמה המשפטית פה, הכל נגע בו. הכל. 

הוא היה הגבר הכי פמיניסט שהכרתי. אפילו יותר מאבא שלי. 

הוא ידע על זכויות נשים ושלילת זכויות נשים יותר מהרבה נשים שאני מכירה, ובטח יותר ממני. 

הוא ידע כל פיפס בסיפור עם ההפלות בארה"ב ואז ראינו יחד סרט על זה, ואני זוכרת את כל ההערות שלו לאורך הסרט - 

שאצלי היה צפייה ראשונה אבל שלו זו כבר הייתה צפייה שניה והוא בחר לחלוק איתי את העול הזה שישב עליו. 

טיפה בים. 

קראתי איפשהו שהאבל זה כמו איבר חדש שיושב על הלב, שלפעמים הוא פחות מורגש ולפעמים יותר, ובמיוחד בתקופה הזאת של 

לפני ותוך כדי החגים, הוא עושה הרבה יותר רעש שמפריע לשמוע את שמחת החג. 

זה לא ציטוט מדויק, אבל זו הייתה רוח הדברים - ולא יכולתי לנסח את זה טוב יותר בעצמי. 

בעצם זה לא "איפשהו", זה בקבוצה בפייסבוק שהצטרפתי אליה של שארי מתאבדים. 

שבד"כ הפוסטים של ממש מעצבנים או טריגריים, אבל זה ספציפית היה כל כך מדויק. 

וזה בדיוק מה שהרגשתי ואני מרגישה כל הזמן האחרון. 

כל פעם שיש קצת שקט ברקע - שאני מסיימת יום עבודה או אימון או משהו שהעסיק אותי, אני מתחילה לשקוע בדכדוך כללי כזה. 

לא כי נזכרתי באח שלי, אני לא חושבת על זה 24/7, אבל זה כאילו יושב מאחורה וכל הזמן משחרר רעל. 

כאילו יש קפסולה של רעל שמסתובבת לי בגוף ויש בה חור קטן שכל הזמן משחרר עוד ועוד למחזור הדם ומרעיל אותי. 

אני רק תוהה אם זו כמות סופית של חומר שתיגמר מתישהו, או שזה כל החיים יהיה ככה. 

ראיתי פוסטים בקבוצה הזאת של אנשים אחרי 10 ו-20 שנה מהאסון, שמספרים שהם מתפקדים כרגיל כלפי חוץ, אבל מבפנים זה גומר אותם יום יום. 

ברור שזה לא מדגם מייצג כנראה, כמו שפה בישאבלוג לרוב זה לא מדגם מייצג ורוב הפוסטים יהיו עם תוכן רע, כי אני מניחה שרוב 

האנשים בוחרים לכתוב בעיקר כשרע להם. ככה גם בפייסבוק. רק אלה שקשה להם בוחרים לדבר, כי מי שטוב להם פשוט לא נכסים לשם. 

ככה לפחות זה אצלי בד"כ. 

נזכרת שהייתי קוראת את התוכן בבלוג הקודם שלי שנכתב כשהייתי טינייג'רית והתפלאתי איך היה לי כל כך רע כל הזמן, ואז נזכרתי שזה לא 

היה ככה כל הזמן. הפוסטים היו נכתבים פעם ב-. וקריאה מרוכזת של כולם אחד אחרי השני יוצרת רושם שכל הזמן היה רע, אבל בעצם כתבתי 

רק כשהיה רע. ובין לבין הרגשתי די בסדר או אפילו טוב. גם על הטוב כתבתי לפעמים, אבל אין מה להשוות. הכתיבה על הרע הייתה ממש פריקה 

הכרחית שהייתה סוג של ריפוי. כתיבה כשטוב הייתה ממקום אחר, לא יודעת בדיוק מה, אבל הצורך בה היה יותר חלש. 

אז תמיד יש אפקט כזה של "רע" כשקוראים וידויים של אנשים בעיקר בנושאים כאלה. 

המסקנה היא שאני צריכה להמשיך להפעיל את עצמי קצת בכוח, לקבוע דברים עם אנשים חיצוניים ולהיות חייבת ללכת, גם אם לא בא לי. 

כי ה"לא בא לי" הזה הוא מתעתע. הוא ממכר. קל ליפול אליו. אני חושבת שתמיד הייתי נופלת לשם בתקופות חופש יחסית ארוכות או אפילו 

בסופ"שים רגילים, זה תמיד היה הדפוס שלי. מן נפילת מתח שגורמת לי להיות יותר עייפה אחריה. ואם אני לא נכנעת לה, וכן ממשיכה להיות 

פעילה ברמה מסוימת, אז אני מרגישה שהצלחתי יותר להטעין את עצמי בכוחות, ולא מרגישה מרוקנת ועייפה. 

אז עכשיו אחרי האסון זה התעצם. כאילו ה"אני" שלי נהיה יותר חזק - החלקים שפחות אהבתי אצלי, שמפילים אותי. 

אבל כאילו תוך כדי הסחות הדעת לא כ"כ הבנתי מה אני כל כך מתמכרת למסך ולמה. ואז התחלתי לסדר קצת את הבית והיה לי שקט בראש. 

ואז התחילו לעלות לי פלאשבקים מהלוויה, מההספד שאבא שלי הקריא עליו, שזה היה הדבר הכי עצוב ששמעתי בחיים שלי. 

ואז התחלתי לבכות (וגם עכשיו עולות לי דמעות מלהיזכר בזה), ואז הבנתי שדווקא היה מצוין לשקוע בנטפליקס לכמה שעות, ושכל המרבה 

הרי זה משובח, בתקופה הזאת. 

כל שקט בראש רק מחזיר אותי לחרא הזה. 

כל שמחה או משהו מסורתי שמציף את העבר, מחזיר אותי לחרא הזה שוב ושוב. 

אפילו המיני פנטזיות על אחרים לא ממש מזיזות לי וכל החשק שלי הלך לקיבינימט. 

אני מרגישה כמו בתקופה שלקחתי גלולות, כאילו מישהו כיבה אותי. 

מרגישה כמו זומבית, כמו מתה-מהלכת. 

בסדר, פניתי לאחת העמותות שיגידו לי איפה ומתי יש קבוצות תמיכה לאחים של. 

מניחה שיחזרו אליי רק אחרי החג אז יש לי זמן לחכות ככה כמו שאני עם הפצע פתוח. 

וגם ככה מאיך שזה נראה, הזמנים והשעות ממש לא מסתדרים לי ואני לא רוצה לקטוע את השגרה של העבודה-ילד-אימונים 

עם תכנים של החרא האובדני הזה. 

אולי אם יהיה משהו בשישי בבוקר אז אני אלך פעם ב- (כשלילד אין גן...). 

ימי שישי כשיש לו גן זה קדוש. בעיקרון היה קדוש בשביל דייט עם הבעל אבל כל פעם זה נדרס לנו עם איזו אזכרה או חתונה (או שבעה). 

תמיד נדחף איזה סידור דחוף שנופל דווקא על היום הזה, או שמישהו חולה. 

בקיצור, אין לנו זמן איכות. 

כבר הגענו למסקנה שאנחנו צריכים ייעוץ זוגי - פשוט כי כל זוג שהופך להורים (לדעתי) ממש חייב ללכת בדיפולט לטיפול זוגי כדי לאזן את הדברים בחזרה. אצלנו מלכתחילה היו קצת אישיוז שאיכשהו הצלחנו לסדר בינינו ולחיות איתם וזה היה בסדר עד ההריון. 

ואז דברים יצאו לגמרי מאיזון וכבר שלוש שנים שיצאנו מהאיזון ולא הצלחנו באמת למצוא איזון חדש (לא כתבתי בכוונה "לחזור" לאיזון כי אחרי 

שהופכים להורים, שום דבר כבר לא "חוזר". יש רק חדש. לטוב ולרע). 

אז לא עשינו את זה. סתם כנראה מחוסר זמן או חוסר אנרגיה להתמודד עם התכנים שזה יעלה. 

ועכשיו לא רק שאנחנו צריכים טיפול זוגי, אלא גם אני צריכה איכשהו לטפל בעצמי עם הגועל נפש של האסון הזה שקרה לנו. 

סוג של טראומה שצריך לעבד. 

למרות שנראה לי שאני מעבדת אותה ממש בסדר ושכל מה שאני מרגישה זה מאוד נורמלי. כלומר תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. 

ועדיין איכשהו צריך כנראה לפרוק אצל אחרים כדי קצת להקל על המצב, בעיקר עם המורכבות שיש היום עם המשפחה שנשארה (בינתיים). 

אז בגדול השאיפה העיקרית שלי לשנה הקרובה היא שמספר הנפשות במשפחה הגרעינית שלי (גם המקורית וגם החדשה) לא יקטן. 

יכול לגדול, לא חייב, אבל לפחות שלא ייקטן. ואם יקטן - אז לפי הסדר. די כבר לראות הורים קוברים ילדים, זה בלתי נסבל. 

ראיתי יותר מדי כאלה בחיים שלי, לא כאלה שהיו קרובים אליי ממש אישית (עד עכשיו), וזה ממש נורא לראות ולחוות את זה. 

מקווה מאוד שהאביב הבא קצת יותר ישמח אותי מהאביב הנוכחי. 

חג שמח (למי שמסוגל לשמוח). 

וחג סביר לכל האבלים באשר הם.