אני מרגישה את ההזדמנות החדשה הזאת שניתנה לי,לחוות את החיים מחדש, רק עם טעם טיפה שונה

אבל אני לא רוצה.

בכל פעם האושר הזה שוב מגיע ודופק על דלת ביתי , אני מעיפה אותו.

זה מעין צורך הרסני שיש לי,לשמור על מה שקיים עמוק עמוק בלב,שלא יברח, כי אני יודעת שלא אזכה לחוות תחושות שכאלה יותר לעולם.

הוא מתקשר,אני עצבנית;  "עובדת?"

"אלא מה?"
"לא יודע כולה שאלתי אם את עובדת"
"וכולה עניתי לך."
"טוב,אני אוהב אותך"
"טוב נתראה ביי"

      כלכך כיף לשמוע את זה שוב "אני אוהב אותך" וזה יותר טהור מכל פעם שאמרו לי את המשפט היפה הזה.
כלכך טהור שאני מאמינה.

 ותחושת כיף ודיגדוגים נעימים ממלאים אותי בכל הגוף,כי אני יודעת שזה אמיתי, שזאת ידידות, ולא מערכת יחסית שמושתת על בגידות ושקרים.

ונכון שכולם אומרים,וכולם חושבים,ושואלים-מתי יתחיל ומתי יגמר.
אבל אני לא רוצה לחשוב על כך,במיוחד אם אני מתכננת לשמור את ההבטחה שלי לשנה הזאת :)

סימנים של שלכת. אני עושה את זה למעננו.

כמה קשה לי לומר "למעננו",הרי אין פה שום חיבור בין אני לבין אתה.

אתה תסתדר,אני יודעת,אתה מקסים ומצחיק והראש שלך מלא בקשתות בענן וראפרים למינהם.

אתה גם תמצא לעצמך מישהי חדשה,לא כמוני, רק אל תפחד,אל תפחד לעולם :)

מאז שעבנו דירה,אני כבר לא ישנה בצידו של הירח, אז כוכבים מאירים עליי עכשיו

ואני מחכה לכוכה שיפול כדי לבקש משאלה,ואתה משתדל ללכת כמה שיותר רחוק,

ואני חולמת,וזה עוזר.

ואני שואלת,מה באמת הייתי מבקשת אם הייתה לי הזדמנות שכזו,למשאלה חד פעמית...
האם זה לחזור לאותם ימים של אהבה?
או לחזור להכי התחלה ולכבר מאז לשנות את מה שגרם לנו לקרוס?

או אולי לבקש שזה לא היה מתחיל לעולם...

או לבקש סימן קטן תקווה,שלא מהול בייאוש,  שיתן לי לדעת שתהייה אהבה וריגוש.

אבקש לשכוח?
או לזכור לעד?

אבקש להתחיל מחדש איתך? או עם אחר?
אבקש שתיפרדו?

אבקש שאימי תחלים?

אבקש להעריך את מה שיש לי ביידים כעת?

או שאולי...לא אבקש כלום,ואתן לדברים לקרות,כי הם קורים והם קורים והם ממשיכים לקרות.

ואני גדלה ומתפתחת,ומשהו כלכך עצום השתנה בי,אבל על כך אכתוב בהזדמנות אחרת:)

ושאלת השאלות,שכל מי ששאלתי אותה ענה לי כל פעם תשובה אחרת בנוגע לבן אדם אחר: