למרות שאתה ממש כאן איתי,אני לבד.

למרות שאין רגע בו אתה לא נותן לי להרגיש את חום הגוף שלך,קר לי.

למרות שהמשיכה שלי אלייך לא נותנת לי להסיר את עצמי ממך,אני מתרחקת.
למרות שאתה לא מפסיק להצחיק אותי,אני עצובה.

למרות שאנחנו לא מפסיקים לדבר,אני שותקת.
למרות שאנחנו כבר נהיינו "אנחנו",אנחנו לא זוג.
למרות שהמיטה הענקית של ההורים שלך הייתה הכי מרדימה שיש,הייתי ערה.

אבל אני מרגישה נעלה,יש לי צורך לשמוע ממך תודה על מה שאני מקריבה למענך-

אבל אני לא מקריבה כלום.

בין הדברים המטומטמים שאיפיינו אותי לאורך השנים ומשום מה השתנו בחודשים האחרונים

הוא הרצון הטיפשי שלי שגברים בחיי יקשיבו לשירים רומנטיים במחשבה עליי;הייתי כל כולי מתמסרת לשיר מסויים וחושבת "אוף הלוואי שפלוני יקדיש לי את השיר הזה". עבר.
בנוסף לזה הייתה אצלי הפרדה חדה בין סקס לאהבה,דבר שבדרך כלל מאפיין גברים,ואני בשל היותי לא כמו כל הנשים, הייתי בטוחה שזה מאוד היגיוני להפריד בין השניים.אומרים שההפרדה הזאת נעשת (אצל גברים לפחות) בשל תסביכי ילדות, שבתת מודע הסקס נתפס אצלהם כחטא מלוכלך כי מילדות רואה הבן את אימו כדמות הנשית בחיו,ואת היחס של אביו אליה,והאישה האידיאלית בחיו,זו שאמורה לאהוב אותו,להאכיל אותו ובשלב מסויים גם לגדל את ילדיו היא מעין דמות מקבילה לאימו-שאת אימו אסור בשום פנים ואופן לחלל בצורה מינית שכזו.לכן עם השנים נעשת הפרדה בין האישה אותה אתה אוהב ומעריך ומזדקן עימה,לבין האישה אותה אתה..מזיין.

אז גם ההפרדה החלקית מועילה,חלקית מתקילה הזו בחיים שלי-נעלמה.

אמא שלו מסתכלת עליי,עינייה נוצצות, אני כמעט יכולה לראות טבעות נישואים בורקות מהן.
היא בטוחה שאני מושלמת עבורו,אולי כי סידרתי את מיטתו בבוקר,אולי כי קיפלתי את חולצתו, אולי כי אמרתי "תודה","בבקשה","לבריאות" ושלל ביטויי נימוסין שפשוט דבקו בי מאז הילדות האוקראינית הנוקשה שלי.

זה שום דבר אישי גברת י',אני והבן שלך זה ממש לא לנצח,אבל תמסרי לאביו שהגנים שם למטה פשוט מעולים.

אף פעם לא שיחקתי בכל הצעצועים בגן,תמיד חשבתי שלא מגיע לי.

תמיד ישבתי לי בפינה הכי הכי קטנה שיכולתי למצוא,וחיברתי את הפאזל הכי קשה ושבור שיכולתי למצוא.

קצת מזכיר אותך האמת...
זה גם מה שהמשיך איתי עם השנים,המשיכה הזאת לשבור,לבודד,לפינתי,לעזוב ולזה שצריך הגנה.
 אני עדיין חותכת סלט בפינה הכי קטנה על השיש,עם הסכין הכי פגומה והקרש הכי ישן.
אני עדיין ישנה בפינה הכי לא נוחה במיטה הזוגית שסוף סוף יש לי.
אני עדיין יושבת הכי בצד על הספה החדשה והריקה.
ועדיין מרגישה צורך להגן על כל מה שזז,כמו מעין מחויבות,אני ממש סופר-הומן;אנערף.

then I'll see your face

i know i'm finally yours

i find everything i thought i lost before

you call my name

i come to you in pieces

so you can make me whole 

I've come undone

but you make sense of who i am

like puzzle pieces in your eye
 

 כן,והעיקר אני יודעת מה מגיע לי וזה לא מגיע לי ומגיע לי יותר מזה חה,חה.

מאז שעברנו דירה אני לא מוצאת כלום בבית,וזה ממש לטובה,קודם כל משנה מקום משנה מזל.
 אבל בנוסף לזה אני גם לא מוצאת את כל המחברות,כל הציורים,כל המכתבים למישהו ולאף אחד. דברים יפים ודברים יפים יותר,דברים שאני לא מבינה איך היה לי את האומץ לכתוב,
ציורים שלא ידעתי שהייתי מוסגלת לצייר,וציורים שאין לי מושג מה חשבתי לעצמי שבכלל הרמתי עיפרון מלכתכילה.

אבל אני ימשיך לכתוב עד שיהיה לי אומץ באמת להתחיל לחפש.
דבר קטן אחד מציק לי בכל המתכבים האלו- ה"פתקאות",אלה כל הדברים הקטנים המצ'וקמקים מהפנימייה,

להם יש קופסא נפרדת, אשר אני יודעת בידיוק איפה נמצאת.

בהתחלה לא נגעתי בה, פחדתי שזה יפתח איזו תיבת פנדורה, אך ניסיתי בכל זאת, כמו תמיד אני חייבת להתגלגל בחרא של עצמי,שמסתבר,

שבכלל לא חרא,לא הצלחתי להיזכר מה הרגשתי כשנכתבו אותן פתקאות, נשמעתי מאוד מודעת לגורלי,

ממש ראיתי את גורלי חד וברור,ומבין השורות - ניחוח של אושר,וזה לא שעכשיו אני לא מאושרת, רק שזה..אושר אחר *לגמרי. 

 קראתי את אותם הפתקים ולא זרקתי כלום,נהנתי מהקריאה,צחקתי,הרגשתי נאהבת,ואמיצה.
הרגשתי גאה ששום תחושת נוסטלגיה לא הציפה אותי

*לגמרי-נדפקתי לגמרי,נתקעתי על המילה הזאת בטירוף,לגמרי לגמרי לגמרי.

Don't make me sad
Don't make me cry
Sometimes love is not enough
And the road gets tough I don't know why

Keep making me laugh
Lets go get high
The road is long we carry on
Try to have fun in the meantime

Come take a walk on the wild side
Let me kiss you hard in the pouring rain
You like your girls insane

Choose your last words
This is the last time
Because you and I
We were born to die

אמאלה:| יש לכם אותו ביותר חתיךתיךתיךתיך?!?