|
| 9/2012
תפוחים מורעלים מדבש
אני רוצה לברוח לכתיבה, אבל אין לי מה לכתוב. אני רוצה לכתוב ולכתוב על כל הדברים שעוברים לי בראש, אבל אני לא יכולה. חצאי משפטים, רבעים של מחשבות. שום דבר לא שלם. החגים האלה מדכאים אותי, הם גורמים לי להיות יותר לבד מאי פעם. אני לא יודעת איפה אני רוצה להיות ולאן אני רוצה להשתייך, אני רק לא רוצה להיות לבד אף פעם.
אני קולטת שגעגועים הם הרסניים ואני כותבת לו כרגע מילים רק בשביל שהוא יילחם עבורם, אבל בשבילו המלחמה עוד לא התחילה.
אני בוכה חרישית והעצבות ממלאת את כל חלל הבטן. הרצון ללכת לישון ולקום ליום חדש מרגיש רחוק מאי פעם, אני שונאת לא להיות עייפה כשאני באמת צריכה לישון.
למה אני לא יודעת להיות לבד? ככל שהאהבה הזאת מתחזקת אני צריכה יותר את החיבוקים והאהבה שיחזקו גם אותי. נמאס לי לדמיין אותך איתי במיטה לפני השינה כי אני רוצה שתהיה פה פיזית, כמו שהיינו באילת, כמו שהיינו אצלך, כי ברגעים כאלה זה מרגיש כאילו אין לנו דד-ליין, כאילו הכל מסביב עוצר. אם רק הייתי יכולה להקפיא כך את הזמן, רק אתה ואני בהווה משלנו.
אבל זה לא יקרה, רבים הדברים שאינם יקרו. לא יודעת אם יום אחד כן.
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
