יש שני סוגים של אנשים

כאלה שתמיד שמחים וצריכים סיבה בשביל להיות עצובים

וכאלה שתמיד עצובים וצריכים סיבה בשביל להיות שמחים

אני מהסוג השני.

זה קטע קטן שכתבתי אתמול, ברגע של יצירתיות. 

בלי להאריך במילים... נפרדנו היום

החלטתי שהפוסט הזה לא יהיה עצוב

נקווה שיצליח לי. 

הפרידה הזאת הייתה ככ קשה

אני לא בטוחה למה

אולי עצם העובדה שזאת הייתה פרידה פנים מול פנים, שזה פעם ראשונה שאני נמצאת בסיטואציה כזאת (תמיד זרקו אותי בפייסבוק, אאוצ)

או שזה אחרי שבוע וקצת של הפסקה מגעילה שרק הרסה את הכל

או אולי בגלל שהיא הייתה הראשונה שלי

או שבכלל כי שתינו עוד אוהבות...

היא צריכה זמן.

בהתחלה זה היה נשמע כמו חרטא, מודה. 

אבל ככל שאני חושבת על זה יותר זה הגיוני

סהכ, היא דיי ילדה קטנה, גם באופי וגם בגיל בתכלס

ומסתבר שהיא מבולבלת

בקטע של נטיה מינית, וביחס של ההורים אליה, ובעוד אלף ואחד דברים

דה פויינט איז- קשה לה

וקשה גם לי בגלל זה

זאת הייתה גם הפרידה הכי כושלת בעולם

כי התחבקנו והתנשקנו תוך כדי

והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, יותר פעמים ממה שאמרה כל החודש האחרון

אני לא בטוחה אם זה ריכך את המכה או רק הקשה עליי יותר. 

ובשניה שיצאתי מהבית שלה, ממש כמו בסרט קיטשי כזה,

ירדתי במדרגות ובכיתי את החיים שלי

בכי שהחזקתי כבר כל השבועות האחרונים

ובכל השיחה של הפרידה שברובה הייתי צינית וקרה, רק לקראת הסוף קצת התפרקתי..

וזאת ההזדמנות להודות לכל מי שישב ליידי באוטובוס, וחייך אליי בצורה מעודדת או משו כזה

ככ מביך לבכות ליד אנשים...

ולחשוב שתמיד הצחיק אותי לנסוע בקו הזה כי הוא עובר את כל השכונות החרדיות בעיר נורא דתית גם ככה, אז תמיד הרגשתי אשמה כשנסעתי שם. 

בקיצור... עוד שבוע ארוך של הכחשה, צחוק מזוייף והרבה שמחה שלא קיימת עומד לפניי, תאחלו לי בהצלחה, אני באמת אצטרך את זה הפעם, כדי לא להשבר שוב מול אנשים. 

ד"א, היא הזכירה לי בשיחה שעברתי שש חודשים בלי לחתוך

טוב..כמעט. זה מחר

אמאלה

אני מפחדת להשבר...