אין לי זמן לכתוב 

אין לי זמן לכלום בעצם, אבל חיים עם זה

התלוננתי על הפסיכולוגית, אבל בסוף הלכתי לאיזה 3 פגישות וסיימנו את התהליך כשגם אני וגם אמא שלי עם הרגשה יותר טובה. 

יש לי חברה, אומנם רק שבועיים אבל אני מרגישה שהפעם זה אמיתי ונכון, לא כמו כל מיני שטויות שהיו, שאפילו לא הספקתי לעדכן עליהן. 

וטוב לי, בסהכ טוב לי. 

אני מקבלת אחלה ציונים בבצפר, ומסתדרת עם הלחץ של כיתה יא בצורה סבירה כזה. 

עוד יומיים מתחיל איגי ואני מתרגשת כי אני ככ מתגעגעת לכולם שם. 

וכיף לי בתנועת נוער וכולם שם מקסימים. 

יש לחץ, יש מחשבות רעות שמשתלטות לי על המוח לפעמים, אבל הן באות לזמן קצר ומפנות אחכ מקום לאושר ושמחה ואהבה. 

אני מרגישה שאני נוטשת חברים טובים שלי, שלא איתי במסגרות של היום יום, וזה מתסכל, כי כולם ממש חשובים לי אבל אין לי זמן להפגש עם אף אחד בערך. זה לא נחמד. 

הארון כבר כמעט לא קיים מבחינתי, בבצפר ובתנועה כולם יודעים, ומי שעוד לא יודע כנראה לא יודע גם איך קוראים לי. 

וזה כיף, זה משחרר, אני מרגישה פתוחה עם אנשים, אין לי יותר מה להסתיר, וטוב לי עם זה. 

זה מצחיק כי פתאום השיחות עם חברים מהכיתה יותר אינטימיות, זה מביך ומוזר אבל גם טוב באיזשהו מקום, אני באמת מרגישה קשורה. 

אני מפחדת שחברה שלי דוחקת אותי לפינה, אנחנו מתקדמות מהר מידיי, ואני סומכת עליה לגמרי, אבל משהו עוצר אותי, כי בפעם האחרונה שסמכתי על מישהי ככה זה הסתיים בבגידה מגעילה. 

אבל עליה אני באמת סומכת. אני ככ אוהבת אותה. וככ מאושרת שסופסוף מצאתי מישהי כזאת מדהימה. 

אני מקווה שזה לא ייגמר בקרוב, ושהתקופה הזאת בכללי לא תסתיים בקרוב, ממש טוב לי ככה. הלוואי שזה לא יישתנה.