making the world a better place

מטאפורה על בחורה ששברה למישהו את הלב.

אני חונקת אותו, ואני לא יכולה להפסיק, זה חזק ממני.

היד שלי נעטפת סביבו, תחילה ברכות, ספק ליטוף, ספק נזיפה. לאחר מכן האחיזה מתחזקת, אצבעותי מתקשות.

הוא משתעל כתגובה, אני מכאיבה לו, אבל אותי זה לא מעניין.

אני הולכת ומתחזקת, ממשיכה ללחוץ עליו באותם הנקודות, אני מביטה בו ומחייכת. אני אוהבת את זה.

הרגליים שלו לא מסוגלות לעמוד יותר, הוא נופל, אני מפילה אותו. אני בוחנת אותו מלמעלה ומגחכת בקלות דעת.

אני דורכת עליו, העצמות שלו נשברות, כאילו היו עשויות מזכוכית.

צליל ההתנפצות מעביר בי תחושת עונג, אך זה לא מספיק, זה לא מספק אותי.

אני שולחת יד נחושה אל החזה שלו ומנתקת את ליבו מהמקום במשיכה אחת, משוא תשוקתי, סוף סוף הוא שלי.

אני זורקת אותו הרחק מכאן, בלי לחשוב פעמיים.

צליל התנפצות מפלח את הדממה, מליון רסיסי זכוכית נפלו על הקרקע, הרחק מכאן.

הוא זועק, שרוע על האדמה הקרה.

פתאום הבנתי את זה, פתאום נפל לי האסימון.

הוא מקרב אצבע מלאת חתכים אל הפנים שלו ומוחה דמעה אדומה מדם.

אני מביטה בו שוב, איך לא ראיתי שהוא ספוג כולו בתוך שלולית של דם?

הוא גוסס, מדמם את נפשו.

אני מושיטה לעברו יד מהססת, כבר אין לי מה להפסיד.

הוא מביט בי בגועל, אני משפילה את מבטי.

למה עשיתי את זה?

שבור לחלוטין, הוא מתרומם, אוסף את טיפת הכוח האחרונה שנותרה בו.

"את רצחת אותי." הוא אומר בשקט ונעלם מיד, כאילו לא היה פה מעולם. מילותיו כדורבנות.

אני מרגישה שסכין מפלחת את ליבי, אני צועקת, אך איש לא שומע. איש לא יכול לגאול אותי מהכאב.

"מטומטמת, תראי מה עשית!" אני צועקת תוך כדי שהדמעות מציפות אותי, בעודי שולחת יד חשופה ומפוחדת אל ליבי.

אני תולשת אותו לאט, משמיעה זעקות קטנות של בכי.

אני מתמוטטת על ברכי, מדממת מכאב.

אני מניחה אותו על הקרקע.

"תיקח אותו." אני צועקת אל החלל הריק. לשווא, הוא כבר איננו.

"נו תיקח אותו כבר!" אני צועקת שוב, קולי רועד מבכי.

כלום לא קורה, זה חסר טעם, מאוחר מידי.

אני נופלת על הקרקע גם כן, ספק מכאב, ספק מיאוש.

כנראה שזה היעוד שלי, אני מעדיפה למות מאשר לחיות עם הידיעה שלקחתי חיים של מישהו אחר.

"לא התכוונתי לשבור לך את הלב"אני חושבת לעצמי, משום שכבר איני יכולה לדבר.

הכאב נעלם, העולם הפך לשחור. מלאכים קטנים מתקרבים אלי, כעת זה צלול כמים, חיי הגיעו לסופם.