קטע שכתבתי אתמול. למען האמת, אין פה מסר כלשהו שרציתי להעביר. פשוט ישבתי וכתבתי, חשבתי שזה יהיה נחמד לכתוב על אהבה אידיאלית ובלי סוף עצוב לשם שינוי. השיר הביא לי השראה (;
http://www.youtube.com/watch?v=lEUgORVsECs
הנחתי את ראשי על ברכיו, ועצמתי את
עייני. הוא ליטף את ראשי, ידו עוברת דרך שערי, אצבעותיו הקסומות מפרידות שערה
שערה, לאט לאט.
חייכתי.
"אני אוהב שאת מחייכת."
הוא אמר פתאום, קולו כמוזיקה לאוזני, מילותיו כידיים המחבקות אותי.
לא אמרתי דבר, רק פקחתי את עייני והבטתי
בו. בתווי הפנים היפות שלו, בשיער שנח בצורה כה מושלמת על מצחו, בשפתיו האדומות
מעט שכ"כ רציתי לנשק, בעייני התכלת הגדולות שלו שהביטו בי, רק בי.
אהבתי את הימים האלו, כמה שאהבתי אותם, קשה לי לתאר זאת במילים. השיר שלנו "into my arms" התנתגן ברקע. מילותיו שידעתי בעל פה תיארו אותנו בצורה כמעט אידיאלית, בעוד שכל רצוני הוא להיות מובלת אל תוך ידיו. ידיו החמות, הנעימות,
עם הריח המוכר שהאף שלי כל כך משתוקק לו.
הוא רכן לעברי ונשק במצחי, נשיקה רכה ומלטפת. כל נשיקה שלו העבירה בי זרם חשמלי קטן, אבל לא
מהסוג שכואב, או מהסוג שמשאיר כוויות. כל נשיקה העלתה את הסומק שבלחיי והעלתה על
פניי חיוך, שהיה מסוגל להחזיק מעמד להרבה זמן.
יכולנו לשבת
ככה שעות, הזמן חמק לנו מבין האצבעות, אפילו בלי שנשים לב. ובמהרה השעות הפכו
לימים, הימים לשבועות, והשבועות לחודשים. האהבה שלנו צמחה וצמחה, לממדים שלא ידעתי
שאני מסוגלת להכיל. וזה היה מדהים, מאותם הזמנים הנדירים האלה שאדם יכול לשים יד
על הלב ולהגיד שהוא מאושר.
עברו כשתיים עשר שנה, זה היה יום קיצי, השמש יצאה ממסתורה מאחורי העננים וליטפה אותי בעזרת קרניה החמימות.
התעוררתי במיטה גדולה, בודדה. מיד הרגשתי בחלל הריק, אז חיכיתי שהוא יבוא, שהוא ימלא אותו.
"בוקר טוב, מלאך שלי." הוא נכנס לבסוף ומיד הרגשתי בשובל הריח הטוב שהוא נשא איתו.
"בוקר מעולה." עניתי בתגובה וחייכתי חיוך רחב, עוקבת אחרי כל תנועה שלו במבטי.
הוא התקרב אלי וחייך, אחד מאותם החיוכים שגורמים ללב שלך לפספס פעימה, גם בפעם האלף שאת רואה אותו.
משכתי אותו אל המיטה והוא צחק, יכולתי להשבע שזה הצחוק הכי יפה בעולם כולו. חיבקתי אותו חזק, אולי חזק מידי.
לפתע דמות קסומה פתחה את הדלת, היא נראתה לי כמו מין שילוב אלוהי של מלאך ופיה. יופיה היה כשל אלת היופי בצעירותה.
היא חייכה אלינו, חיוך מבויש וסמוק, בעודה מסיטה את תלתליה הזהובים מפניה. היא הייתה כה
קטנה, אך יכולתי להרגיש שליבה ענק, מלא באהבה טהורה, מותיר אפס מקום לכל דבר אחר.
היא צעדה אלינו לאט, ללא מילים. היא טיפסה על המיטה ואז נשכבה על ברכיי. שנינו הבטנו בה, בעיניה
התכולות, מוקסמים לחלוטין.
קשה להאמין שבעזרת אהבה הבאנו משהו כל כך יפה לעולם הזה. שהנפש המדהימה הזו, היא פרי יצירתנו.
עכשיו היא שלנו, ואין איש שיכול לקחת אותה מאיתנו ולנתק את מעגל האהבה הענק שהקמנו מתוך כלום.
רכנתי לעברה, ונשקתי לה על הצמח, לזכר אותם ימים.
כינוי:
AngelsEye
בבלוג זה
בכל הבלוגים
