בוקר עכשיו, מבחוץ הכל רגוע ונעים ובתוכה מציף אותה ים סוער של התרגשות, זהו יום מיוחד עבורה והסיבה העיקרית היא לא זו שכולם חושבים שהיא.
היא קמה לפני השמש, ולפני שעונים מעוררים של רבים בעולם, הציפייה הזו גורמת לה לרצות הכל ועכשיו, אבל היא מוכנה למשוך עוד קצת, אם כבר חיכתה כל כך הרבה. היא לא נתנה לעצמה להיות בטוחה במה שהולך לקרות היום, עד שהתעוררה.
רק עוד שעתיים, בערך.
כל הציפייה הזו אכלה אותה מבפנים, היא נהפכה פתאום להיפראקטיבית, ואז הגיעה הדפיקה המיוחלת למרות שרצתה לחכות לו כבר בתחנה, אך התעקש, ולפי חוק לא כתוב הוא תמיד מנצח.
מהצד שלו אינה יודעת כמה זמן נראה לו שזה לקח עד שפתחה את הדלת, אך מבחינתה הוא היה הארוך ביותר מכל היום הזה, בדיעבד בעיקר; היא לא הסתכלה על המראה שבכניסה כדי לראות איך היא נראית, וברגע שהדלת נפתחה כבר קלטה שצבע החולצה שלו הוא האהוב עליה (טלפתיה?), אחרי הרגע הקסום הראשון הגיע השני, אז כבר בקושי הצליחה לעמוד בכוחות עצמה, ואחריהם והשלישי, והנה הרביעי והשמיני כבר נראה באופק. היום הזה היה נראה לה כמו אוסף רגעים קסומים שלא רצתה שיסתיימו לעולם, אבל הנה היא כאן, אחרי היום המטורף הזה שבו הלב פעם בחוזקה כאילו רצה לצאת אליו, בידיעה שישמור עליו טוב יותר ממנה, הדממה נשמעה בין כל המילים, וגם הרעש הגדול ברגעים בהם השלימו פערים של חודשים ולא יכלו לשתוק.
בערב של אחרי, היא יושבת וכותבת (באופן די צולע) כל מה שעברה, שזה בעצם סבך מילים שמנסות למצוא קשר אחת לשנייה, כמו שהלב התנתק לכמה חלקים ברגע שראתה את האוטובוס מתרחק, ואז התחבר שוב והמשיך בפעימותיו הקצובות.
כמה טוב לה כרגע? אין תשובה, היא לא יכולה להתעלם מהעובדה שתרגיש כך שוב בזמן לא ידוע, אך היא יודעת שהיא תרגיש כך שוב.
בבוקר הריח המוכר והאהוב עטף אותה, היא לא הבינה מהיכן הוא בא, הוא היה חלש מכדי שתזהה את המקור, אך בסוף הבינה שזו שמיכת הפוך שלה (ידעתי שייצא מזה משהו שלא נפטרתי ממנה כבר בתחילת הקיץ, היא נעימה לי עדיין, ועכשיו יותר) במודע עדיין לא העבירה את החולצה לכביסה, שיישאר לה קצת מהריח הזה, שהיא אוהבת (וברגע שייגמר תאהב גם את החדש). הדבר הראשון שעשתה כשקמה הוא לחבק את החולצה הזו חזק, להריח, לדמיין, לפקוח עיניים ופתאום זה הכה בה, חזק וכואב, הגעגוע חזר במלוא עוצמתו, עד הפעם הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אופטימיות :)