כל דבר אני לוקחת ללב, כל דבר קיצוני אצלי, העצב הוא עצב, השמחה היא שמחה (לא שיש הרבה כזו), אבל זה מאוד קיצוני ודינמי.

עכשיו עצוב לי.

עם סיבה או בלעדיה.

הבדידות מכרסמת בי.

אני רק רוצה שקט.

את הזמן עם עצמי.

שאף אחד לא יעז לבוא ולהפר אותו.

לא כדאי לנשום לכיוון שלי.

(אצלך זה אחרת ולך זה מותר)

למרות הכל אני עדיין מפתיעה את עצמי עם אופטימיות.

אפילו אכלתי (אם אפשר לקרוא לזה אוכל)