אני אלחם, אני אלחם בך עד שאשכב על הרצפה בלי כוח ויכולת לקום, נמאס לי מזה שרק המחשבה עלייך (וזה כל מה שנשאר לי ממך) גורמת לי להרגיש כאילו קפצתי עכשיו ממטוס, ואין לי מצנח. היית הראשון כמעט בהכל, וככזה בעצם תמיד יהיה לך מקום מיוחד משלך, אבל די, עבר מספיק זמן מאז, עבר המון זמן וקרו המון דברים. את החברות שלי כבר לקחת, אבל לא אכפת לי, גם ככה ממזמן נשלל מהן התואר של "חברה טובה", למרות ששתיהן עוד בטוחות שהן עוד לוקחות את התואר הזה בהליכה. לקחת ממני גם את זה שהיה חבר שלי פעם, אחרייך, ולפעמים נראה לי שהעיסוק היחיד שלך הוא בעצם למנוע ממני כל קשר, כל דבר שיכול, בטעות, לעשות לי קצת טוב.
גם אחרי שנים, כשאני יושבת וכולי דמעות, אתה נמצא שם רחוק, בתור הסיבה ואולי גם בתור מי שאני רוצה שיוציא אותי מכל זה, אבל לשמחתי לאט לאט אתה הולך משם, אל מן חור שחור שלא יחזיר אותך יותר, ואת מקומך תופסים אחרים.
אחרים שטוב לי איתם.
שבאמת רוצים ודואגים שיהיה לי טוב.
שבאמת אוהבים אותי.
והם לא שמעו על המילה ניצול
עכשיו אני סוף סוף מבינה את כל מה שלא היה טוב בקשר שלנו
זה שלא היה לנו לבד אף פעם.
הניצול החד כיווני, הרצון שלנו לשני דברים מנוגדים כמעט לחלוטין שבניהם יש רק הבדל דק עד כדי בלתי נראה
הקנאה האין סופית שלך, ולא רק כשהסתובבתי עם אחרים,
אלא גם עם חברות שלי
למרות שידעת שאני לא מכירה שום דבר אחר ולא אשבור שום דבר.
ידעת שאתה יכול לעשות בי ככל העולה על רוחך.
היום אני כבר לא במקום הזה, אני במקום מבין יותר, בוגר יותר, במקום בו אני יודעת לעמוד על שלי.
ואתה?
אתה יכול לקפוץ, לך תמצא מישהי אחרת להיכנס לה למחשבות, להיכנס לה ללב, לשבור.
שש שנים אחרי,
החלטתי היום שאתה עוזב אותי, ואלחם עד שתעזוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אופטימיות :)