אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני יושבת לכתוב עלייך משהו ברצינות הזו, תמיד תשאר בגדר זיכרון, כזה שהמר גובר על המתיקות שבו, כמה שלא אנסה להתכחש, לשכוח, למחוק את התקופה הזו, אותה כבר דפדפתי הלאה ואני במקום אחר, אבל מדי פעם צפים ועולים בי זכרונות מרירים של אהבה, אהבה שלימדת אותי, שהייתה כל עולמי. לצד האהבה הלא בריאה בכלל הזו (כך הסתבר לי בסופו של דבר) ואולי בעצם במרכזה עמד הניצול, כילדה בגיל הבת מצווה לא הבנתי עדיין מה קורה איתי, או מה משמעות הדברים. ידעת כמה מרכזי אתה בעולם שלי, תלויה בך לא הייתי, אבל כן רציתי בקרבתך, וכמה שיותר, מתוך חוסר הבנה מוחלט של המעשים, אולי זה בעצם בעיני אדם בוגר יותר, אבל נראה לי שאם הייתי מבינה מה הולך שם, ילדה קטנה, הייתי בורחת. וכך זה נמשך, שלוש שנים. ילדה בגיל ההתבגרות ומתבגר שמחפש סיפוק. בשלב מסויים התפכחתי, החלטתי שלא משנה איך, זה ייעצר. ומאז התחמקתי, כל פעם מצאתי תירוץ אחר למה לא לבוא, נגעלתי רק מעצם החשבה על כל מה שעשית שנפל עליי פתאום כמו פטיש חמישה קילו מינימום ואז אזרתי אומץ. החלטתי שדי לשתיקה ולהתחמקות, צריך לפתוח את זה. אני זוכרת בבירור את היום הזה, לבשת חולצה שחורה, ואני ישבתי על רצפת החדר עם הגב אל שולחן הכתיבה הכחול, זה שעשוי מעץ. נמנעת לחלוטין מקשר עין עם האדם שיושב על המיטה, במרחק בטחון ומתרכזת בנקודה האדומה של הטלויזיה. שפכתי את כל אשר על ליבי כמו גל שוצף, אני לא יודעת מה הבנת מכל זה, אבל אני הפסקתי להיות הכלי שלך ובכך השגתי את מטרתי.

שבועיים לערך עברו מהשיחה הזו ועד הפרידה שריסקה אותי אך ייחלתי לה בכל ליבי, בשבועים האלה ביקרתי אצלך שש פעמים פחות או יותר, ניסיתי למצות כל רגע בידיעה שנפרד בקרוב, ניסית לגרום לדברים אך עמדתי על שלי, את הגבול שהשכלתי להציב יותר לך מאשר לעצמי לא עברנו אך ורק כי לא נרדמתי בשמירה.

-

היום, יותר משלוש שנים מאז הפעם האחרונה שכל זה קרה, אני יכולה לומר סוג של תודה על כל זה, זה חישל אותי וגרם לי להעריך יותר את מה שבא אחר כך, ומה שיש עכשיו.

אני לא יודעת אם טלפתי שלי מודע לכל זה, סביר להניח שהוא מודע לחלק קטן, אולי. ההערכה שלי אלייך היא עצומה, ההרגשה הזו שיש לי על מי לסמוך, לוודא שאני בסדר בכל חמש דקות מחדש אם רק רמזתי שלא, לתת לי את ההרגשה שאני חופשיה לעשות מה שברצוני ולשחרר אותי מהרצון הזה לרצות, לתת לי באמת הרגשת בטחון, להרגיש נאהבת, אלה דברים חדשים לי, ואני שמחה שזה קורה איתך, אז עם חיבוק טלפתי גדול ודמעות שמאיימות לפרוץ את סכר העיניים שכל אחת מהן מלווה בשמחה טהורה על מי שאתה ועל כל מה שאתה בשבילי, תודה.

אני לא יודעת אם כל זה הדדי, אני ממש מקווה שכן.

מחכה כבר שתבוא שוב, התחלתי לספור.

אני אוהבת. אוהבת המון.

כואב לי כל הגוף,

כואבים לי השרירים

כואב לי על מי שנהיית,

כואב לי זה שהשתנת לי מול העיניים

כואב לי כשמשחקים בי

כואב לי כששוברים לי אין האמון

כואב לי לחזור לימים אחרים, לרובם.

כואב לי כשאני נזכרת

כואב לי כשאין מי שיחבק אותי חזק

כואב לי המרחק הזה

הכל כואב, פוצע ושורף.