לפני שנה התקרבתי בצעדי ענק אל הלא נודע המאיים, באמצע יולי הפכתי מסטודנטית שנה א' לזאת שסיימה שנה א' ויצאתי לחופשת הסמסטר השנייה שלי, זו שתסתיים בעוד רגע; ואפילו לא חגגתי את זה- מבצע צוק איתן והאזעקות שהרחיקו עד השרון גרמו להורים להכריז סגר על הבית, מצור עד יעבור זעם (לפחות מי-שזה-לא-יהיה-שם חיכה שאסיים את המבחן ובטיימינג מושלם תפס אותי בדיוק צומת אחת לפני הבית).

ביום ראשון כבר לא אהיה זאת שסיימה שנה א' אלא סטודנטית שנה ב' (!) למשפטים.. פחות מפחיד זה לא ממש ממש לא.

דמיינו לכם רכבת הרים כזו, שאתם רואים מבחוץ, נחמד אבל מפחדים לעלות ובסוף משתכנעים, גם אם החברים לא שם, ועולים.. אחרי כמה דקות (או חודשים) הרכבת נעצרת בסוף העלייה, העיניים נעצמות, בסופו של דבר אתם צולחים את הירידה המשוגעת ומתאזנים שוב להמשך- כיף רגוע ונחמד, בעוד דקה (או חודשים נוספים) תחוו שוב את הטירוף שבירידה מפחידה, אחת אחרת מזו של מקודם אבל דומה מאוד ועכשיו כבר יודעים, אחרי זה נגמר, הפסקה (חופשת הסמסטר הארוכה המיוחלת כל כך). כשהרכבת נעצרת אתם מודים לאלוהים שיצאתם בחיים אחרי שהרגשתם פעמיים שהגוף שלכם עומד לקרוס תחת עומס של יותר מדי תחושות, מתרגשים וגאים בעצמכם.. והזמן? הוא פשוט עובר וכל אחד בוחר לו משהו אחר לעשות.

כל המסביב מוכן, הספרים, הקלסר, הדפדפות, הלפטופ, הכל- עד לרמת הסלוטייפ החדש, רק אני לא.

הפעם אני כבר לא אל מול הלא נודע, אני יודעת מה מחכה לי ממש פה מעבר לפינה, וזה רק מפחיד יותר.

יש לי יומיים. יומיים להתרגל לכותרת החדשה שלי, יומיים לנסות להשלים פערקים עם כל מי שעוד לא יצא לי לראות (ואני צריכה לבחור את מי באמת חשוב לי לראות), יומיים לראות את החברה הכי טובה שלי ולהתקרצץ לה (ולבכות על זה שממש עוד מעט היא נוסעת לחודשיים- ואין לי מושג איך אסתדר), יומיים להשלים עם זה שחופשת הסמסטר האמיתית הבאה שלי תהיה רק בעוד שנה (אלה שיגידו ששכחתי את חופשת הסמסטר שבין הסמסטרים והצחוק העצוב שמספר שהדבר הזה אצלי הוא רק שישי-שבת אחד, אפילו לא סופ"ש ארוך), יומיים להבטיח שהשנה אנסה להתעלות על עצמי, יומיים לפני שאני הופכת להיות בצורת ספר עב כרס.

יאללה ללכת למלא את היומיים האלה בכל הטוב שאתם יכולים לחשוב עליו, בעיקר בדברים שלא יהיה זמן בשבילם מאוחר יותר.

עשרת הדיברות לסטודנט- אם בא לכם לצחוק קצת על מה שהיה, ומה שהולך להיות.

בהצלחה :)