הכרתי אותה, אבל לעולם לא אבין אותה, גם אם מאוד ארצה לרדת לסוף דעתם של העיניים האלה שבוהות בי.

היא לא גבוהה למדי, בספק מה הגובה שלה בהשוואה לשלי. רק עכשיו התחלתי באמת להתעניין בחיה, עד עכשיו דאגו לה אחרים ואני מקווה שהיא תיתן גם לי לשמור עליה, למרות שאני לא משהו בקטע הזה- אני עדיין רוצה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, היא תמיד ברקע ולעיתים גם צל. כשדיברנו היא אמרה שיש רק אדם אחד שמכיר אותה באמת; אפילו היא עצמה לא מכירה את עצמה כמו שצריך, לטענתה הוא פשוט רואה אותה כמו שהיא בדיוק, בלי השוואות לאף אחד.

ברגע שנזכרה בו התחילה לבכות וכשהסתכלתי עליה במבט שואל אך אומר שאיני מצפה לקבל כל תשובה היא השיבה שהרבה זמן לא ראתה אותו, והוא חסר לה, כל כך. הצעתי לה להשתמש בדמיון שלה, והיא אמרה שהיא עושה זאת מדי פעם, די הרבה; אבל נוסף לכל הטוב שזה גורם לה, הניתוק הזה, הלהיות איתו אי שם במחוזות אחרים, זה גם כואב ודוקר לה את הלב.

הילדה הזו שהכרתי, אפשר לראות בעינייה את הכמיהה שלה לאהבה וחיבוק חם ועוטף, אך לא היה לי את האומץ לתת לה אותו, הסתכלתי עליה, מתפרקת מולי, בוכה על כל מה שחסר לה בזמן ובמקום בו היא נמצאת, כואבת.

אני מקווה בשבילה שתמצא את מה שטוב לה במקום הזה, שלא יהפוך לה לסבל, גם אם אין לה את כל מה שחלמה עליו כאן.

אני אוהבת להקשיב לאנשים.

אני אשמח אם תבואי שוב, באמת, אעשה כמיטב יכולתי המועטה לתת לך קצת מכל מה שתצטרכי.

יודעת שכמעט אין סיכוי שתחזרי שוב, אני אמשיך לצפות לך.