מה אני כבר יכולה לכתוב, בארבע וחצי בבוקר?
מה כבר אני יכולה להגיד שלא נאמר לפני?
שאני עלובה? פתטית?
פרטים שוליים וידועים מראש.
אני יושבת ותוהה אם זה ימשך ככה כל החיים, הגלגל הזה של ההפרעות אכילה, ההפרעות הנפשיות שמתלוות אליה אבל גם הן בפני עצמן, הפרעות.
והפרעה היא מילה עדינה למה שמתחולל אצלי במוח הדפוק הזה,
כי מי ירצה נערה בהפרעה? נערה שכל מה שמעניין אותה זה כמה היא שוקלת, כמה הבטן שלה נפוחה היום ואיפה העצמות בולטות, מאיפה צריך להוריד והאם אפשר לחתוך את השומן.
מי שאמר שמי שלא אוהב את עצמו לא מסוגל לאהוב אחרים צדק,
פעם הייתי מתמכחת על זה האמת, הייתי בעמדה חרוצה של אני אוהבת אחרים אבל שונאת אותי.
היום אני מבינה שהכל בדייה, כי אני לא מסוגלת לאהוב, המוח שלי עמוס מדי בתיעוב עצמי.
ומה אני יכולה לכתוב, כבר 4 וחצי לפנות בוקר,
אני משוטטת במחשבות, לוקח לי זמן אפילו לכתוב, כי אני נתקעת בין גבול השפיות והבדייה.
בראש שלי הכל מבולגן, ואני לא מבקשת שמישהו יבוא ויסדר פה קצת, הוא יבלע בתוך המחשבות.
אני די בטוחה שכבר התגברתי עליו, אבל גם כבר הספקתי להתפס על מישהו שאני בקושי מכירה.
לא יודעת עליו כלום אבל יודעת יותר מדי.
יודעת שהוא מתוסבך יותר ממני, מורעל מאהבה נכזבת, אטום רגשות
ואני שוב חושבת, אני מגנט לדברים האלה, מצפים ממני להיות נורמלית אבל כולם יודעים שאני זאת המשגועת, עם השיער בצבע המוזר
זאת שנותנת, זאת עם הבגדי עור השחורים,
זאת הקטנטונת שנראית בת 14, אבל כשמגלים שהיא בת 19 לא מרפים לרגע כי יש סיכוי שהיא תשכב איתך.
לא, זאת לא אני.
סקס דוחה אותי, וגברים עוד יותר.
וזה לא שאני נמשכת לנשים, אני שונאת גם אותן.
ואותי,
בעיקר אותי.
שונאת את כולם.
כינוי:
only~ana
בבלוג זה
בכל הבלוגים
