ואני יכולה להישבע שזה יכול להיות פשוט יותר,
לנסות להפסיק להקיא, להפסיק לאכול
לחזור לזירו וסיגריות ביום חורף גשום וקר, תחתשכבות השמיכה, שכבות שמכסות את הקור, ושומרות לי על הנשמה שלא תיפגע שוב,
ממש, כמו לפני שנה
כששקלתי 32, שהקור חדר לי לעצמות
עוד לפני שהתייאשתי מהחיים, או שכבר נולדתי מיואשת.
כי אולי החיים לא נועדו לכולם, ואני לוקחת שאכטה אחרי שאכטה ומנסה להבין איפה פניתי לא בסדר, מנסה לשים את האצבע על המקום שבו הכל השתבש
זה היה לפני המון שנים בטח, עוד כשהייתי בטיטולים
השמחה היחידה שידעתי הייתה כשהייתי איתו, עד ממש לא מזמן,
תקופת האושר היחידה שלי, לפני שהכסף נזרק לשירותים.
וזה להגיד לעצמי כל יום שממחר די, זהו, ממחר הכל יהיה אחרת.
זה גלגל כזה של ריקנות מתמדת, חוסר מוטיבציה, וויתור עצמי.
אני מביטה בו ורואה אותי, רק בגרסה הרבה יותר טובה,
כי הוא טוב ממני, ואני רוצה לחבק אותו ולא לעזוב, שזה כמו לחבק את עצמי ולהגיד שהכל יהיה בסדר.
הדבר היחידי שאני עוד איכשהו בסדר בו זה כתיבה, פורקן.
השאר? מי אני בכלל, חתיכת לוזרית.
עצלנית, פתטית, מטומטמת, שמנה, מכוערת, חסרת אופי עקשנית, נאיבית.
למרות שיש בי המון דברים שסותרים אחד את השני, אולי זה קשור למזל שלי הם אומרים, מזל תאומים. אני קוראת לזה מזל נאחס.
למה חיי סובבים סביב משקל, כאילו שאם אהיה רזה יותר איעלם.
למה אני לא מצליחה לרדת שוב מ41, זה מוזר לי, בחיים לא נתקעתי ככה על משקל, בדרך כלל הייתי יורדת בחזרה ל38 אחרי ימים ספורים.
הלוואי שהיה בי את הכוח להפסיק לאכול שוב, אני יודעת שכאשר אצא מהבית, זה יחזור.
בין הסיבות שאני בחיפושים מתמידים אחר דירה, במחיר סביר, שתוכל להכיל אותי, את כולי.
שיהיה לי את השקט שלי, למרות שיותר מדי שקט עושה לי רע.
אני מתחילה לפחד מעצמי, לפחד ממה שאני עלולה לעשות, כשאני לבד.
אבל היום, כלומר, כשאתעורר לעוד יום חסר תועלת, אני באמת אנסה, אעשה הכל.
רק לא עוד יום כמו ימים שקדמו.
כינוי:
only~ana
בבלוג זה
בכל הבלוגים
