רגילה בדרך קצת אחרת

את אתמול. ואת היום ומחר ומחרתיים והיום שאחריו.

את כל הימים שבהם אריק איינשטיין לא חי

כי היא אהבה אותו, כל כך. כמו כולם היא גדלה על השירים שלו וגידלה אותנו על השירים שלו

כולם כותבים סטטוסים עליו או מעלים שירים שלו לפייסבוק אבל אני לא יכולה. כן, אני אוהבת את השירים שלו, מאוד אפילו, אבל לא אוכל להגדיר את עצמי כמעריצה ולכן גם לא כמישהי אבלה. הוא אבדה גדולה לעולם המוזיקה, אין ספק. אבל לי אישית, כבן אדם... מרגיש לי קצת צבוע לשבת עצובה עצובה בבית. סליחה. 

אל תטעו, יש יתרונות בלמות. יש דברים שלא צריך לסבול.

אה, וגם לא צריך לעשות כביסה

דוד שלי מגיע לארץ בשביל האזכרה של אמא שלי, של אחותו

הוא לא חי בארץ בכלל וזה לא כזה מובן מאליו שהוא יגיע, לפחות לא בשבילי

מעניין אותי אם הוא נשאר גם לאזכרה של דוד שלי, של אחיו

זו שנה מעוברת אז יש קצת יותר מחודש בין האזכרות

מבריזה מבית ספר כדי להכין עוגיות ולנסוע לסבתא

מבריזה שוב כדי לישון ובסוף שותה בריזר ב11 בבוקר

ואפילו לא שמתי לק

מה לעזאזל נהייה ממני? 

מה לעזאזל יהיה ממני?