רגילה בדרך קצת אחרת

היא מספרת את זה כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם, שהסיבה שהיא נשארה בתנועה עד עכשיו היא שסבא שלה היה בה, והוא נפטר כשהייתה בכיתה א'.
ואז התחילו אצלה הבעיות. שהיא הייתה מדוכאת, שהיא הפסיקה לאכול ולשתות למשך שנים, שהיא הייתה מאושפזת, שהיו רואים לה עצמות במקום אצבעות, שבבת המצווה שלה לא הרגישו אם חיבקו אותה. היא מספרת שיש לה חבר טוב שבלעדיו יכול להיות שהיא לא הייתה פה היום, ושהמשפחה שלה חמה ועוזרת ותומכת. היא מספרת על הקשר עם אבא שלה, שאיכשהו החליף את סבא, שאבא שלה מסרק לה את השיער כל ערב, שאין אצלה כזה דבר לבקש ולא לקבל, שלמרות שהייתה על סף אנורקסיה- היום אין מצב שהיא בבית יותר מחמש דקות בלי לאכול. 

ואז היא אמרה שהיא אף פעם לא סיפרה את זה לאף אחד, גם לא לחבר הטוב, ביקשה שלא אספר.
ואני רק רציתי לעלות הביתה כבר, אבל אז נזכרתי במוצ"ש, לימדתי אותה לשים טמפון. למרות שהיא לא נשארה איתו יותר מחמש דקות, היא הצליחה. היא התקשרה לאמא שלה בהתרגשות וסיפרה לה. היא אמרה לי שרק בזכותי היא הצליחה, שהמון פעמים לימדו אותה וחיכו איתה מחוץ לשירותים כשהיא מנסה, אבל רק איתי היא הצליחה. שאני עודדתי אותה ואמרתי שהיא יכולה, בזמן שכל האחרים זירזו אותה כדי להמשיך ביום שלהם.
שמחתי. שמחתי כל כך. שהיא נפתחה אלי. לא הייתי איתה בקשר עד עכשיו. לא היה לי מה לדבר איתה, לא בקטע רע. עכשיו היא מדברת איתי, היא מספרת על בני דודים שלה ועל המשפחה החמה שלה ועל אחריה המציק ועל חברה טובה שלה שאיתי בשכבה.

אני באמת שמחה שהכרתי ילדה כמוה ושהיא מרגישה בנוח לספר לי דברים