רגילה בדרך קצת אחרת

אף אחד בעולם לא יכול להבין כמה אני מתגעגעת לאמא שלי עכשיו. די, עברתי יותר מידי זמן בלעדייה. אוקיי, הבנתי, הפנמתי, השתנתי אפילו (אם זאת הייתה המטרה). זהו. אפשר להחזיר אותה. "כל המוסיף גורע"- שמעתם פעם? אז במקרה הזה כל שניה אחרי השניה הראשונה נהייתה גרועה יותר. 
אני רוצה את אמא שלי בחזרה.

נמאס לי. נמאס לי שאין לי עם מי לדבר על שטויות של בנות בבית.

ונמאס לי שאין לי עם מי לדבר על בנים

ושאין מי לחבק כל לילה לפני שאני הולכת לישון

ונמאס לי שאני לא יכולה ללכת לשופינג עם מישהו אחר חוץ מחברות

ונמאס לי שאמא שלי לא לידי. פשוט נמאס לי. 

יש לי מחר מבחן באנגלית. כשהייתי בכיתה ז' הציונים שלי באנגלית לא היו טובים (וגם המורה הייתה שטן) ואמא עזרה לי. מחר המבחן על All My Sons ואני בטוחה שאמא הכירה את ההצגה והייתה יכולה לעזור לי ללמוד.

אין לי מי שיעזור לי ללמוד בבית. לאבא לא באמת אכפת, או שכן, אבל הוא בן וזה פשוט לא מספיק. 
אני ממש רוצה את אמא פה עכשיו. אני מוכנה לעשות הכל, לוותר על הכל, אפילו בשביל דקה אחת איתה. חצי דקה, אפילו שניה. רק תנו לי לראות אותה שוב, לשמוע אותה לרגע, להרגיש אותה.

העולם מרגיש נורא מיותר בלעדייה, כאילו אין למה לקום בבוקר בכלל. עדיף להישאר במיטה ולנסות לחלום עליה. 

(נכתב ב7.3.2013)