רגילה בדרך קצת אחרת

עם הזמן אני מרגישה יותר ויותר שייכת לישראבלוג, למרות שאין לי כמעט כניסות, איזה כיף :)

פרסמתי פוסט על בחור שרצה תמונה לפני שבוע וחצי בערך, זה אותו אחד, וזה הסיפור הממש לא מלא- 

הכל התחיל מ"היי" פשוט בקיק. שאלתי אותו מאיפה יש לו את הקיק שלו והוא אמר שהוא ראה את האינסטגרם שלי ואהב, אוקיי. בדרך כלל אני מפסיקה לדבר עם אנשים בקיק תוך יומיים-שלושה ואחרי פחות משבוע כבר שוכחת מהם. לא איתו. איתו המשכתי לדבר במשך חודשיים בקיק, עד שהוא נתן לי את הטלפון שלו ואמר שהוא מחכה לשיחה. נתתי את הטלפון שלי ואמרתי שגם אני. עד עכשיו אני לא מצליחה להבין למה עשיתי את זה או באיזה תמימות חשבת שככה הוא יפסיק לדבר איתי. הוא התקשר בערך חצי שעה אחרי ההודעה ואהבתי את הקול שלו כל כך, גברי כזה, מקסים. הוא היה מתקשר בערך פעם בשבוע והקול שלי רעד כל פעם מחדש, התחיל שם משהו. אבל עם כל שניה של קול רועד הזכרתי לעצמי כמה דברים- אני לא מאוהבת בו, לא מחבבת אותו ולא דלוקה עליו. הוא סתם בחור מהאינטרנט ש(ממש)נחמד לי לדבר איתו. הוא גדול ממני ב3 שנים, ככה שגם אם אני מרשה לעצמי להתפרע במחשבות קצת, זה לא יקרה. הוא גר במרחק שעתיים נסיעה אז הפגישה הדמיונית והלא מבוקשת רק נדחית עוד. הוא שומר שבת עם כיפה סרוגה ואני חילונית מושבעת- ניגודים מוחלטים. הוא מתגייס תכף, או נכון לעכשיו- הוא חייל. 
התירוצים נגמרו לאט לאט וקבענו להיפגש ביום חורפי אחד, בעזריאלי, בצהריים. היום הזה היה מסובך והכל הרגיש לא נכון, גם הדברים שלא קשורים אליו. האוטובוס הגיע אחרי מיליון התלבטויות לפני שסגרנו על הפגישה ופתאום חברה שלי התחילה לדמם מהאף ולא היה לנו טישו, משהו שלי בדרך כלל יש. זה איזשהו סימן שאני לא מאמינה בו, אבל זה סימן. ביטלתי את הפגישה. באותו יום בערב הוא הוסיף אותי לפייסבוק ואישרתי. גם את הסיבה לזה אני עדיין לא מצליחה להבין. המשכנו לדבר עוד ועוד וכל פעם שהוא רצה להיפגש דחיתי את זה מכל מיני חששות ברורים.

עכשיו אני מוכנה. אני יודעת שיכול להיות שזאת תהייה הפגישה הכי גרועה בעולם ויכול להיות ושהוא ממש שונה במציאות ויכול להיות שבכלל הוא לא ירצה להמשיך לדבר. אני יודעת ואני מזכירה את זה לעצמי כל הזמן. אבל המחשבה הזאת על הפספוס, אחרי כל כך הרבה חודשים שאנחנו בסוג מעוות כלשהו של קשר, הורגת אותי. 
קבענו להיפגש כשהוא יצא חמשוש בהפתעה לפני שבועיים בערך. בנמל תל אביב ואני הבאתי חברה. התבטל שוב, הפעם בגללו. אנחנו ממשיכים לדבר בוואטסאפ והוא ממשיך להתקשר וכיף לי להשתעשע במחשבה של קשר איתו. הוא יוצא לרגילה עוד כמה ימים ואז כנראה תהייה לנו עוד הזדמנות

האם אני בעד הכירות עם אנשים דרך האינטרנט? לא בטוחה, תלוי במצב, כמו כל דבר אחר אצלי.
אם מרגישים שזה נכון, שמכירים את הבנאדם מספיק כדי להיות איתו באמת (לאו דווקא בצורה של מערכת יחסים רומנטית), אז למה לא? לכו על זה. תהנו. אבל אסור לשכוח שלא חשוב כמה שעות ביליתם בטלפון, באסמסים וגם בסקייפ עם מצלמה, אתם עדיין לא מכירים את הבנאדם באמת. תקבעו למקום שיש בו אנשים ותגיעו עם חבר/ה, שיוכל להיות שם למקרה של מצב מביך או כדרך בריחה. 
אם לא שלמים עם החלטה, ויש איזשהו חלק פיצפון שאומר לכם לחכות עוד קצת, אז חכו. אין מה להפסיד. וגם אם יש, זה האינטרנט, יש פה עוד מיליונים של אנשים, מיליונים של הזדמנויות.  


אני כבר רוצה להיפגש איתו בטירוףףף ויכול להיות אחלה ואם לא אז תהיה עוד סיבה לצחוק!
בעזרת השמש נצליח מחר בספרות