רגילה בדרך קצת אחרת

"בעזרה השם שנה הבאה בחתונה שלך" זה ממש לא משהו שכיף לשמוע את סבתא אומרת לאבא שלי, וזה הרבה יותר כואב כשהיא אומרת את זה ביומולדת של אמא. והיא ידעה את זה. 

"איזה חתונה, תעזבו אותי" זה גם משהו שלא כיף לשמוע את אבא אומר, כי אני יודעת טוב מאוד שהוא יוצא עם גרושות זקנות מכוערות ומסכנות, ששולחות לו אסמסים נואשים ועושות לייק בפייסבוק על תמונה משפחתית שאני העלתי. לפחות תוודאו קודם שהילדים שלו יודעים שהוא לא יוצא עם חברים כל הזמן. ורשמית, אנחנו לא. אני לא יודעת מה אחים שלי חושבים, אבל הם כבר לא כאלה תמימים, הם בני פאקינג 14 מחר. 

ואני אמנם הילדה הטובה של אבא, אבל אני בכלל לא כזאת. אני יודעת עליו דברים כי אני מחטטת לו בפלאפון ואפילו אין לי רגשות אשם. סתם רצון כל כל כך חזק לבכות ולצעוק עליו,  כי זה התחיל פחות משנה וחצי אחרי אמא שלי.

גיליתי את זה בוודאות ממש שניה לפני הבגרות בלשון בכיתה י' ובכיתי לחברה שלי כמו שבשבעה לא בכיתי. 

אני יודעת שזה לא קל לו להיות לבד הרבה זמן, באמת. אבל מהצד הילדותי והאגואיסטי שלי אני לא רוצה שהוא אפילו יצא לברים עם בנות. שלא יסתכל על בנות בכלל. לא עבר מספיק זמן. לא בשבילי וגם לא בשביל האחים שלי. אולי מגיע לו להנות קצת אבל לא ככה. לא עבר מספיק זמן. 

ושהוא אומר בטון מתוק מריר "זה היומולדת שלה היום" זה בכלל לא עוזר.