מכירים את זה שאתם מחברים את הפלאפון שלכם למטען, כי נגמרה לו הבטרייה, או שעומדת להיגמר? אני בטוחה שכן.
יש לי תיאוריה ואני בטח לא הראשונה שחשבה עליה וגם לא השנייה, : גם לבני אדם יש בטרייה. הם צריכים אנרגיה כי שלהם נגמרה. וכמו שהפלאפון נטען באנרגיה משקע, מחשמל, גם לבני אדם יש מקורות אנרגיה, שהם כמובן לא עוברים כחשמל דרך שקע. (מבטיחה. אל תנסו.) יש כאלה שיגידו שמזון הוא מקור האנרגיה שלנו. במידה מסוימת הם צודקים. מזון הוא המקור לאנרגיה הפיזית שלנו. אבל מאיפה באה האנרגיה הנפשית שלנו? משינה? מחברים? מרוגע?
האנרגיה הנפשית שלי מגיעה ממשהי מאוד מיוחדת.
מה אם אובד לכם המטען של הטלפון? או נשבר, נקרע? מה אז? מזמינים מטען חדש מאיביי? או שהולכים לחנות לקנות? מבקשים מחבר? מטעינים דרך המחשב? יש המון פתרונות. במצב הכי גרוע וקיצוני (או שלא) קונים טלפון חדש. אבל בני אדם לא יכולים להחליף את עצמם. מה אם ה"מטען" האנושי שלנו נעלם מהעולם? מתחבא רחוק מאיתנו, או אפילו קרוב אבל לא בקשר? מה עושים אז? אפשר לנסות להיטען מדברים אחרים. אבל כמו במטען של טלפון, החלופי תמיד יהיה קצת פחות טוב מהמקורי. מה גם שהמקורי היה הראשון, והוא הכי טוב... מה עושים אם זה קורה אצלנו? אצל בני האדם?
האנרגיה הנפשית שלי הפסיקה להגיע אלי דיי מזמן. לא החלפתי אותה אבל אני כן מנסה להיטען מאנשים אחרים, מדברים אחרים. אבל זה לא אותו דבר. היא העבירה אלי אנרגיות מיוחדות, אנרגיות שבת יכולה לקבל רק מאמא שלה. האנרגיות האלה כל כך חסרות לי ואני מרגישה את זה בכל יום, בדברים הכי קטנים, למרות שזה נשמע נדוש. אני מרגישה צורך באנרגיות ממנה כשאני בלימודים, כשאני מכינה שיעורי בית (או שלא
), כשאני מכינה אוכל והיא לא שם לטעום, כשאני קונה בגד חדש, והרשימה עוד ארוכה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: