רגילה בדרך קצת אחרת

פתחתי את הבלוג הזה בשביל לפרוק. 

היום היה לי מבחן במתמטיקה. אני לומדת 4 יח"ל ואני יודעת בדיוק כלום מהחומר למבחן, שהוא גם החומר לבגרות בעוד כחודשיים. לא נגשתי למבחן. אני יודעת שזאת טעות, כי גם ככה רוצים להוריד אותי ל3 יח"ל ואני יודעת שהמחנכת שלי ממש כועסת עלי (היא כבר התקשרה ולא עניתי, וגם שלחה אסמס שגם לא עניתי), ואני יודעת שאם אבא שלי יגלה שלא הלכתי הוא ממש יתעצבן ושזה לא פייר כלפי המורה שלי מתמטיקה, שהוא מורה מדהים, שאכפת לו מאיתנו, הוא מלמד את החומר בצורה מדהימה. אבל כנראה שלי פשוט לא הולך עם מספרים. אז לא נגשתי למבחן עכשיו, ואני לא אגיע לתגבור מחר ואני באמת לא יודעת מה יהיה אחרי החופש...

 
אני לומדת בכיתה מדעית. כיתה עם המון שעות במערכת והמון ילדים עם ציונים בשמיים, בדיוק כמו שאמורים להיות לי. אבל אין לי. למה? אם הייתם מכירים אותי לפני שנתיים וחצי, הכיתה המדעית בתיכון הייתה אמורה להיות ה-מקום בשבילי. ילדים חכמים, אפשר להתקדם בחומר מהר ולגשת לבגרויות עם המון ביטחון ולסיים עם תעודת בגרות איכותית, אפילו מאוד. אבל זה לא ככה עכשיו. כבר לא אכפת לי מהלימודים, לא אכפת לי מהציונים שלי ולא אכפת לי מהבית ספר. בכיתה י' היה לי מאוד קשה. אמנם הכיתה היא אותה כיתה שהייתי איתה כל החטיבה, פחות כמה ילדים שעברו. הבית ספר הוא אותו בית ספר. אותו מבנה עם אותה חצר, אותה קפטריה מרעילה שצריך לסגור. רק המורים וההנהלה התחלפו. לא קריטי עד כדי כך שיגרום לי לרצות להפסיק ללמוד, להוציא ציונים ברצפה ולנסות להבריז כמה שרק אפשר. 
עכשיו אני בי'א ופחות קשה לי. אני מגיעה לבית ספר כמעט כל יום ואיכשהו יש לי ציונים סבבה בחלק מהמקצועות... הסיבה שטוב לי יותר עכשיו היא כי התנתקתי. התנתקתי מהחברים לכיתה וכבר לא אכפת לי מאף אחד חוץ מהחברים הקרובים (3 בנות בגג). לא, הכיתה שלי לא החרימה אותי ואני מאמינה שהם גם לא שונאים אותי. אני וחברה שלי פחות או יותר "מלכות הכיתה" (אם יש דבר כזה בכיתה י'א.. הכיתה שלי כל כך ילדותית, גם יחסית לילדים בני 14!). אני וחברה שלי (בואו נקרה לה ברדר- כמו brother, כי היא ממש אחותי. אתם עוד תקראו עליה המון...) אז אני וברדר מדריכות בתנועת נוער, שאני לא רוצה להגיד את שמה, כי זו תנועה קטנה שכולם מכירים את כולם, אולי יום אחד אספר... ובגלל זה כבר לא ממש אכפת לנו מהכיתה. אנחנו משקיעות ממש בהדרכה ומתנכרות לכיתה, מה שהופך אותנו לסנוביות אמיתיות ואני יודעת את זה. זה דיי מפריע לי ואני משתדלת לשפר את זה. 
אמרתי שלפני שנתיים וחצי הכיתה הזאת הייתה מושלמת בשבילי, אז למה עכשיו לא? עכשיו לא כי קשה לי להתרכז בלימודים. קשה לי להתרכז בלימודים בגלל שהמחשבות שלי תמיד נמצאות במקום אחר, מקום מאוד מסויים ומאוד כואב שלמרות כל מה שמספרים, הזמן לא מעביר את הכאב הזה, הוא רק גורם לכאב יותר גדול. אמנם כאב פחות חד מבהתחלה, אבל כאב גדול. כאב שהזיכרונות ישחכו ושהכל יעלם. כאב שהיא לא פה לעזור לי.

ברבע שעה האחרונה לא כתבתי. אבא שלי התקשר אלי כדי לספר לי שהמחנכת היקרה שלי דיברה איתו והלשינה אליו שלא הייתי במבחן. כמו שכתבתי בתחילת הפוסט, אבא שלי ממש התעצבן מכל הקטע הזה, וגם מהעובדה שלא סיפרתי לו לפני, למרות שלהגנתי החלטתי לא לגשת למבחן הזה רק אתמול ב2 בלילה בערך... הוא לא רוצה לתת לי לצאת לטיול של התנועה בפסח, טיול שאני מחכה לו כבר המון המון המוןןןן זמן. שלא תבינו לא נכון, אבל שלי הוא בן אדם מדהים! יש לו כוחות עצומים, הוא אוהב אותי ואת אחים שלי, אבל הוא טיפה-טיפה ישן בגישה שלו. וממש טיפה קשוח (באמת טיפה) וכשמשהו מעצבן אותו, במיוחד שזה קשור בלימודים שלי (הילדה החכמה שמכיתה א' עד כיתה ט' הממוצע שלה לא ירד מ90). הוא לא רוצה שאני אעשה 3 יח"ל כי "זה שווה לנייר טואלט" ו"מה תעשי אחרי הצבא? תצטרכי להשלים בגרויות, בזבוז של זמן יקר וכסף" ו"איך תוכלי ללמוד באוניברסיטה", למרות שאני בכלל לא יודעת מה אני רוצה לעשות אחרי הצבא... ולא בטוחה בכלל שאני רוצה ללמוד.
אין לי מושג איך תראה חופשת פסח שלי עכשיו. אבל במשהו אחד אני בטוחה- אני אצא לטיול. גם אם זה יכלול הרבה שיעורים פרטיים במתמטיקה בחופש. ואני אגרום לאבא להפסיק לכעוס עלי לגבי מתמטיקה. איכשהו. אין לי מושג איך, אבל זה יקרה. מתישהו. לפני הבגרות.

אני מתגעגעת אליה, והיא הייתה יכולה לפתור את המצב הזה בשניות.