לומבי מכה שנית

התרחיש הפסימי:

עכשיו הוא הבין שהוא לא אוהב אותי. הוא לא עונה שגם הוא אוהב אותי. הוא רצה שאני אלך מוקדם ולא רצה לבוא איתי ולבלות איתי עוד יומיים. הזמן שלנו מבחינתו כבר פחות יקר ערך, ולא אכפת לו לותר על יומיים איתי. שוב ניסיתי פה ושם להגיד לעצמי שאני טיפשה שאני בכלל חושבת ככה, ובסוף גיליתי שצדקתי לאורך כל הדרך. אי אפשר לאהוב אותי לאורך זמן. אני מגיעה למיצוי תוך חצי שנה בערך. וזהו. זה הולך להיגמר. כי הוא בקושי מהנהן כשאני אומרת שנהיה בסדר. כי הוא לא חושב ככה. הוא פשוט מפחד לפגוע בי אז הוא לא אמר את זה על המקום. השלב הנורא הזה. בו אני ממש מפחדת לשאול אותו אם הוא אוהב אותי, כי יש לי תחושה שאקבל תשובה שלילית. והנה אני נשברת שוב. רק שהפעם אני לא רוצה להמשיך הלאה. הלוואי וכל זה לא היה נכון. אני מפחדת לחשוב שזה נכון, אבל אני חושבת על זה כל הזמן.

התרחיש האופטימי:

הוא באמת לא מרגיש טוב וצריך באמת באמת לנוח והוא היה עצבני הבוקר ורק הבוקר חוסר הוודאות לגבי הרגשות שלו כלפיי באמת באו לידי ביטוי. ואני לא צריכה לשמוע ממנו שהוא אוהב אותי כל עוד אני יודעת שזה נכון ומרגישה את זה. והוא לא היה שמח שאני באה ולא היה מתקשר אליי ויוצר איתי אינטראקציה מאוד חיובית בשבוע שעבר אם הוא לא היה אוהב אותי. והייתי מרגישה את זה לאורך הקשר לפחות בחודש האחרון. והוא כן הסכים אחרי הכל כשאמרתי שנהיה בסדר אפילו שזה היה בהנהון של לית-ברירה. והוא רצה שאני אלך מוקדם כי הוא הבין שזה שלב בו קשה לנו להיות ביחד כי שנינו מדוכאים וזה רק יחמיר. ואנחנו צריכים הפסקה אחד מהשני. ואם קמנו בתחושה הרעה הזו אז סוף שבוע ביחד זה לא פתרון טוב. ואולי הוא גם לא יודע איך להתמודד עם זה שאני בוכה. והוא באמת באמת צריך לנוח כי הוא עוד לא במיטבו. ואני סתם, כרגיל, נכנסת לסרטים כי שמתי לב לפרטים קטנים.

והתרחיש המציאותי? אני מפחדת לגלות.