זה אמנם מאוד רחוק מלהגדיר את זה כיציבות, אבל זה הכי קרוב לזה שהיה לי בשלוש השנים האחרונות. לאף אחד מאיתנו לא ברור לאן הקשר הזה הולך, מדברים-נפגשים-שוכבים כל סופ״ש שאני חוזרת, מדי פעם גם מדברים במהלך השבוע. כששאלתי בשישי שעבר מה הולך ביננו, הוא ענה ש״אני באמת לא יודע, תכננתי פשוט.. פשוט לזרום עם זה״. אלף מחשבות רצו לי בבת-אחת בראש, מתרוצצות, מתנגשות ומסרבות להתיישב. במשך שתי דקות שתקתי עד שהסתכלתי לך בעיניים ועניתי ״יופי. זו תשובה טובה, זו גם התוכנית שלי״ ולגמרי התכוונתי.
התכוונתי לזה באמת, כמו שיום למחרת התכוונתי כשאמרתי שאני נפגשת עם בחור שרציתי תקופה ארוכה אבל ״עכשיו אנחנו באמת רק ידידים, אני חולה עליו״. והאמנתי לעצמי. איך אפשר שלא? הרי ניסינו לצאת וזה לא הלך, ניתקנו כבר קשר, חזרנו, רציתי אותו שוב, הוא בתגובה קרא לי בשלוש בלילה מתוך שכרות כדי ״לדבר איתי פנים אל פנים״ ולהגיד לי שלא. לקח לי אמנם המון זמן, אבל אחרי חצי שנה, יום אחריי שהסכמתי ש״לזרום עם זה״ נשמע כמו רעיון טוב, הבנתי. כמה שעות לאחר מכן זה התפוצץ לי בפנים.
״רגע מורגנה, יש לך חבר?״
״לא, זה לא חבר, הסכמנו שנזרום עם זה, אז אני לא יודעת מה זה בינתיים״
״אז אני לא מבין, מורגנה. למה באת לפה היום כשקראתי לך?״
והוא סיפר לי שחשב עליי כשלבש את החולצה כי הוא ידע שאני אוהב אותה, וכמו שאני יודעת הוא יצא עם מישהי בחודש האחרון אבל נפרד ממנה השבוע אחריי שחשב עליי בימים האחרונים. הוא יכול להסתדר עם כל מיני בנות, אבל איתי גם תמיד כיף לו, הכי כיף לו, ואיך אני זורמת בהכל וזה תמיד מפתיע אותו, והוא אוהב הפתעות.
הוא מאוד רוצה שאני אבוא לבלות איתו את הלילה, למרות כל מה שאמר הוא לא מבטיח הבטחות לעתיד, אבל הוא ישמח אם אני אבוא.
״איפה היית כל החצי שנה האחרונה כשרציתי אותך? ידעת על זה, דיברנו על זה, אז איפה היית, למה אתה נזכר עכשיו?!״
הייתי רוצה לסיים את הפוסט הזה כמו שצריך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
