אולי הפעם אני כן

חצי שנה לפניי שחתמנו תשע שנים במקום הזה החליטו להעביר אותנו כתובת. 

היום, אחריי שנה וחצי שלא ביקרתי שם כמעט מאז שעזבנו (אפילו שזה ארבע דקות הליכה מהבית שלי), הרגיש מוזר. כל כך טבעי מצד אחד, לחזור הביתה, מצד שני, הכל מבולגן, הרוס, מנותץ ומנופץ לחתיכות. את כל הדלתות עקרו, התקרה עם החומר הצהוב המגרד שתמיד נזהרנו ממנו פזורה  בכל מקום, החלונות כבר מזמן לא קבועים בקירות אלא שבורים לרסיסים על הארץ. צמחים גדלו בין חריצי הבלטות, ציורי קיר שאני בעצמי ציירתי שנה שנתיים וגם שלוש קודם עדיין קיימים, אפילו עם השם שלי במקומות מסויימים. 

מוזר,

עוד מעט יבואו בולדוזרים שיהרסו אותו רשמית,

ויבנו שם עוד בניינים,

שמושתתים על הזכרונות שלנו. 

מגלגלות ירוק ושורפות אותו. מוזר שהגעתי איתה עד כאן, אבל זה כיף לי הרבה יותר משציפיתי.