אולי הפעם אני כן

״שומעת? זה לא פייר כלפיי הקבוצה מה שאת עושה. את פשוט חכמה, את יודעת מלא על כל מיני דברים, וזה הפסד של הקבוצה שאת לא מדברת״

פתאום הסופשים בבית הפכו לזמן המעורער. החברים הכי טובים שאיתם ביליתי באינטנסיביות את החודשים האחרונים מתגייסים גם הם. מר בחור1 שאמור לייצב אותי עושה רק את ההפך (לפתוח שיחה בסמסים ואז להפסיק לענות, באמת?) ומרבחור2 הופך את הכל לעוד פחות ברור. ההורים משגעים אותי, פתאום יש רגרסיה לכיתה ח׳, כשהתחלתי להסתובב קצת מחוץ לבית. צועקים, דואגים, מציקים, מתקשרים ארבע פעמים ביום. 

ואז באים אנשים שאני חיה איתם ארבעה חודשים, עוד מעט חצי מהזמן שלי איתם ובכל זאת מרגיש לי התחלה, הם גורמים לי להתייצב. אולי אני לא מטומטמת כמו שחשבתי.